Off topic - כל מה שלא היאבקות

[DarkArts]

(01-29-2024, 02:06 PM)lidoradir כתב:  במקום לקשקש אולי תפרסם את המידע החשוב ביותר ? מי הולך להופיע במחצית ?

Usher

[StavHen]

(01-29-2024, 02:57 PM)DarkArts כתב:  Usher

[Mad King]

(01-29-2024, 02:57 PM)DarkArts כתב:  Usher

אנצל את ההזדמנות כדי לומר שזה אחד המאכזבים.

[Alexis Ren]

איזה עולם הזוי ועלוב
אנחנו כלום ושום דבר ורק כלי משחק בשביל האנשים למעלה עם החליפות

אשכרה המממנת העיקרית של חמאס היא זאת שמתווכת בינינו לבין החמאס(יחד עם ארה"ב ומצרים) וזה כאילו בסדר גמור.
מסתכל על פרטי העסקה ולא יודע אם לבכות או לצחוק.

[wwehof]

(01-29-2024, 09:21 PM)Alexis Ren כתב:  איזה עולם הזוי ועלוב
אנחנו כלום ושום דבר ורק כלי משחק בשביל האנשים למעלה עם החליפות

אשכרה המממנת העיקרית של חמאס היא זאת שמתווכת בינינו לבין החמאס(יחד עם ארה"ב ומצרים) וזה כאילו בסדר גמור.
מסתכל על פרטי העסקה ולא יודע אם לבכות או לצחוק.

בצד שלך נמצא מי שביקש להעביר את המזוודות מקאטר ומי שביקש לאחרונה גם מאיחוד האמירויות.

[Breakker]

(01-25-2024, 11:12 PM)Adam Cole כתב:  איך נפרדים מכלב אחרי 15 שנים ביחד?

אוף.

סיפור רקע קטן:

את הכלב הבאנו בגיל שנה וחצי בערך, אחרי שהוא היה באומנה דרך עמותה בצפון.
מאולף 100%, עושה צרכים אך ורק בחוץ, מסתדר עם כלבים ואנשים, ככה שהאמת לא עברתי את השלב של לטפל בגור מ-0.
פינצ'ר מעורב עם גזע שעד היום אני לא יודע מה הוא. שמנמן וקטן, אנרגטי והיפראקטיבי בקטע קיצוני. פצצת אנרגיה. אה, וגרגרן חבל על הזמן. 

ביום הראשון שהוא הגיע אלינו הביתה, הוא לא מצא את עצמו, הלוך-חזור כל הלילה להבין מה זה המקום המוזר הזה שהוא בא אליו, עד שהוא התעייף והלך לישון.
3 טיולים ביום קבוע - בוקר, צהריים, ערב. לפעמים אפילו 4 טיולים. תמיד הוא היה מקדים אותי, רץ קדימה כמו סוס, לא משנה אורך הרצועה, הוא שט קדימה ומנסה כל הזמן לחקור דברים חדשים - דשא, מדרכה, כלב/ה מהשכונה וכל מה שנמצא לידו בערך.
עם הזמן הוא כמובן התאקלם כבר לבית ולמשפחה, הייתה לו תמיד את הפינה שלו, אבל מרוב האהבה הייתי מעלה אותו לא מעט פעמים למיטה ונותן לו לישון שם. זה הגיע למצב שהוא לא שואל אותי אפילו ופשוט מזנק לי על המיטה, או מחכה לי שם כשאני חוזר הביתה. זה היה כיף ונעים עד ש3/4 ארון שלי היה מפוצץ בשערות שלו על הבגדים ואז החלטתי לשים לזה סוף. הייתה לו את הפינה הקבועה שלו, מיטה של מלך.

הוא אחראי על לא מעט רגעים מצחיקים במהלך החיים. אסור היה להסתובב עם מאכל כלשהו ביד חשופה כלפי מטה, כי אחרי 2 שניות היא כבר לא הייתה ביד, אלא בפה שלו. אחרי כל טיול, הוא היה חוטף פלפה כלשהי ומ-0 ל-100 היה מתחיל לרוץ כמו מטורף בכל הבית במשך דקות. כלב יחסית שמנמן אבל היה מטפס קומות בבניין כמו צ'יטה. מאיפה הכוחות?

עם הזמן הוא כמובן התבגר, הזדקן, שערות לבנות, כבר לא שומע טוב, לא רואה טוב, הטיולים איטיים מאוד ורואים עליו שהוא בשלבי סיום הקריירה.
לפני שנתיים הייתי בארה"ב, ובזמן הזה הוא היה מטופל אצל חבר שגם לו יש כלב. בזמן השהות שלי בארה"ב, התגלתה לכלב בעיה כלשהי באוזן, שגרמה כמעט לכל הצד שלו להיות משותק - הוא היה הולך עם הראש מוטה הצידה, צורח מכאבים, בקושי הולך, בקושי מצליח לאכול.
כולם אמרו לי - זהו, הוא מבוגר, מספיק, תן לו למות בשקט ללא כאבים. הבנתי על מה הם מדברים, אבל לא ויתרתי לו. חזרתי מארה"ב וישר וטרינר, כמה טיפולים קטנים, תזונה חדשה, ואחרי חודש - הכלב כמו חדש. אמנם כבר מבוגר ומראה תסמינים של הזדקנות, אבל חד משמעית חזר לעצמו ולפצצת אנרגיה שהוא.
אף אחד מהמשפחה והחברים לא הבין איך זה קרה ואיך הכלב אשכרה חזר לעצמו אחרי שהיה נראה רגל וחצי בקבר.

השבוע האחרון היה השיא.
הוא פשוט קם יום אחד, סוחב רגליים, בקושי מצליח ללכת, וראיתי על הרגליים שלו שמשהו מוזר, משהו לא תקין הפעם.
במהלך כל היום הוא פשוט מסתובב סביב עצמו במעגלים, מנסה להכנס למיטה ולהגיע לתנוחה של השינה, אבל לא מצליח. הוא לא מצליח לשבת או להכנס לתנוחה של השינה. סיבובים והליכה סביב עצמו במשך כל היום, עד שהגיע שעת לילה מאוחרת. 2-3 בלילה, אני כבר לא יודע מה לעשות ואיך לגרום לו ללכת לישון, הרמתי אותו עליי, ממש עליי, נשכבתי על ספה ופשוט הנחתי אותו עליי כשהראש שלו על הרגל שלי. רק ככה הוא הצליח להרדם.
כל הלילה אני לא ישנתי, רק ליטפתי אותו והבנתי שפה זה באמת נגמר. 
בבוקר שאחרי לקחתי אותו לוטרינר, כשכל הדרך לשם אני לא מפסיק לחשוב: "אולי אני טועה?", "אולי גם הפעם אני אצליח להחזיר אותו לעצמו?", אבל הבנתי שגם אם הוא יחזור לעצמו, מה שכנראה לא יקרה, זה כבר ברמת הסבל והוא לא באמת יכול לחיות ככה.
הגענו לוטרינר. הכל קרה מאוד מהר. זריקת טשטוש, הכלב מתחיל להתמסטל, להקיא..... ואחרי 10 דקות הוא נפל. נרדם, עדיין נושם.
ואז הגיעה הזריקה. הפעם לא טשטוש, אלא אחת שתשים סוף לחיים שלו, ובעיקר לסבל שלו.
הייתי שם, ראיתי הכל, רציתי להיות איתו ברגע האחרון שלו ולהפרד ממנו כמו שצריך. להסתכל עליו בכל שנייה, ללטף, לבכות.

זה היה כואב, בטירוף, לא ידעתי איך ממשיכים משם. איך אומרים? "זר לא יבין זאת"? מי שאין לו כלב, כנראה לא יצליח להבין ולהכיל את גודל הכאב.
והכאב האמיתי מגיע כשחוזרים הביתה, לבית ריק. אין אף אחד שמקבל אותך וקופץ עליך, אין לך את הטיולים הקבועים ביום, שגם אם לפעמים הרגישו נורא מעיקים ותקועים כי אתה ממהר, פתאום אתה מעריך אותם ואת ה15-20 דק' שהיית מקדיש לו. אין לחזור הביתה בשעות הלילה אחרי יציאה ולהיות בשקט כדי שהוא לא יתעורר, אין יותר לשים לו אוכל ומים, אין יותר לזרוק לו כמה נשנושים מהצד, אין. נגמר. 
לקח לי כמה ימים לזרוק את המיטה, השמיכות, הקערות וכל מה שבנוסף, אבל השארתי דבר אחד וזה את הקולר והרצועה שלו. נכון שאפשר לפתח תמונות וכו', אבל אני רוצה שיהיה איתי משהו פיזי ממנו, לנצח.
אני מנסה להתנחם בעובדה שהוא פשוט לא סובל יותר. זה הדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי.

15 שנים של אושר ושל לב טהור.
לא סתם אומרים על כלב שהוא כולו-לב. החיה הכי נאמנה שיש.
בשבילנו הם חלק מהחיים שלנו, אבל בשבילם אנחנו כל החיים שלהם.



תעשו לעצמכם טובה ותאמצו כלב הביתה.

ואם איכשהו הגעתם לפה וקראתם הכל, אז באמת תודה, סתם הייתי צריך קצת לפרוק את הכל.

[orgibor]

(01-29-2024, 11:30 PM)Adam Cole כתב:  סיפור רקע קטן:

אתה מדהים, ואני דומע.
הלוואי והיה לי משהו מנחם להגיד חוץ מזה.

[Mad King]

(01-29-2024, 09:21 PM)Alexis Ren כתב:  איזה עולם הזוי ועלוב
אנחנו כלום ושום דבר ורק כלי משחק בשביל האנשים למעלה עם החליפות

אשכרה המממנת העיקרית של חמאס היא זאת שמתווכת בינינו לבין החמאס(יחד עם ארה"ב ומצרים) וזה כאילו בסדר גמור.
מסתכל על פרטי העסקה ולא יודע אם לבכות או לצחוק.

מתווך זה בן אדם שנמצא באמצע, לכאורה. אתה אומר קטאר כאילו היא בורר הגון, אבל ממש לא, היא נמצאת שם כי היא הגורם היחיד שיכול לדבר בשם ארגון הטרור, שהם כן סוכים עליו ושיש לו לגיטימיות כלשהי. אני לא חושב שיש אחד שציפה שקטאר יבואו ויהיו הוגנים. הבעיה שאצלנו מסכימים לעסקאות הגרועות האלה שמשאירות את שלטון הטרור, ואם מסתכלים על התמונה הכוללת, פוגעת בסופו של דבר גם בנו וגם בהם.

[Jon_M0xley]

(01-29-2024, 11:30 PM)Adam Cole כתב:  סיפור רקע קטן:

את הכלב הבאנו בגיל שנה וחצי בערך, אחרי שהוא היה באומנה דרך עמותה בצפון.
מאולף 100%, עושה צרכים אך ורק בחוץ, מסתדר עם כלבים ואנשים, ככה שהאמת לא עברתי את השלב של לטפל בגור מ-0.
פינצ'ר מעורב עם גזע שעד היום אני לא יודע מה הוא. שמנמן וקטן, אנרגטי והיפראקטיבי בקטע קיצוני. פצצת אנרגיה. אה, וגרגרן חבל על הזמן. 

ביום הראשון שהוא הגיע אלינו הביתה, הוא לא מצא את עצמו, הלוך-חזור כל הלילה להבין מה זה המקום המוזר הזה שהוא בא אליו, עד שהוא התעייף והלך לישון.
3 טיולים ביום קבוע - בוקר, צהריים, ערב. לפעמים אפילו 4 טיולים. תמיד הוא היה מקדים אותי, רץ קדימה כמו סוס, לא משנה אורך הרצועה, הוא שט קדימה ומנסה כל הזמן לחקור דברים חדשים - דשא, מדרכה, כלב/ה מהשכונה וכל מה שנמצא לידו בערך.
עם הזמן הוא כמובן התאקלם כבר לבית ולמשפחה, הייתה לו תמיד את הפינה שלו, אבל מרוב האהבה הייתי מעלה אותו לא מעט פעמים למיטה ונותן לו לישון שם. זה הגיע למצב שהוא לא שואל אותי אפילו ופשוט מזנק לי על המיטה, או מחכה לי שם כשאני חוזר הביתה. זה היה כיף ונעים עד ש3/4 ארון שלי היה מפוצץ בשערות שלו על הבגדים ואז החלטתי לשים לזה סוף. הייתה לו את הפינה הקבועה שלו, מיטה של מלך.

הוא אחראי על לא מעט רגעים מצחיקים במהלך החיים. אסור היה להסתובב עם מאכל כלשהו ביד חשופה כלפי מטה, כי אחרי 2 שניות היא כבר לא הייתה ביד, אלא בפה שלו. אחרי כל טיול, הוא היה חוטף פלפה כלשהי ומ-0 ל-100 היה מתחיל לרוץ כמו מטורף בכל הבית במשך דקות. כלב יחסית שמנמן אבל היה מטפס קומות בבניין כמו צ'יטה. מאיפה הכוחות?

עם הזמן הוא כמובן התבגר, הזדקן, שערות לבנות, כבר לא שומע טוב, לא רואה טוב, הטיולים איטיים מאוד ורואים עליו שהוא בשלבי סיום הקריירה.
לפני שנתיים הייתי בארה"ב, ובזמן הזה הוא היה מטופל אצל חבר שגם לו יש כלב. בזמן השהות שלי בארה"ב, התגלתה לכלב בעיה כלשהי באוזן, שגרמה כמעט לכל הצד שלו להיות משותק - הוא היה הולך עם הראש מוטה הצידה, צורח מכאבים, בקושי הולך, בקושי מצליח לאכול.
כולם אמרו לי - זהו, הוא מבוגר, מספיק, תן לו למות בשקט ללא כאבים. הבנתי על מה הם מדברים, אבל לא ויתרתי לו. חזרתי מארה"ב וישר וטרינר, כמה טיפולים קטנים, תזונה חדשה, ואחרי חודש - הכלב כמו חדש. אמנם כבר מבוגר ומראה תסמינים של הזדקנות, אבל חד משמעית חזר לעצמו ולפצצת אנרגיה שהוא.
אף אחד מהמשפחה והחברים לא הבין איך זה קרה ואיך הכלב אשכרה חזר לעצמו אחרי שהיה נראה רגל וחצי בקבר.

השבוע האחרון היה השיא.
הוא פשוט קם יום אחד, סוחב רגליים, בקושי מצליח ללכת, וראיתי על הרגליים שלו שמשהו מוזר, משהו לא תקין הפעם.
במהלך כל היום הוא פשוט מסתובב סביב עצמו במעגלים, מנסה להכנס למיטה ולהגיע לתנוחה של השינה, אבל לא מצליח. הוא לא מצליח לשבת או להכנס לתנוחה של השינה. סיבובים והליכה סביב עצמו במשך כל היום, עד שהגיע שעת לילה מאוחרת. 2-3 בלילה, אני כבר לא יודע מה לעשות ואיך לגרום לו ללכת לישון, הרמתי אותו עליי, ממש עליי, נשכבתי על ספה ופשוט הנחתי אותו עליי כשהראש שלו על הרגל שלי. רק ככה הוא הצליח להרדם.
כל הלילה אני לא ישנתי, רק ליטפתי אותו והבנתי שפה זה באמת נגמר. 
בבוקר שאחרי לקחתי אותו לוטרינר, כשכל הדרך לשם אני לא מפסיק לחשוב: "אולי אני טועה?", "אולי גם הפעם אני אצליח להחזיר אותו לעצמו?", אבל הבנתי שגם אם הוא יחזור לעצמו, מה שכנראה לא יקרה, זה כבר ברמת הסבל והוא לא באמת יכול לחיות ככה.
הגענו לוטרינר. הכל קרה מאוד מהר. זריקת טשטוש, הכלב מתחיל להתמסטל, להקיא..... ואחרי 10 דקות הוא נפל. נרדם, עדיין נושם.
ואז הגיעה הזריקה. הפעם לא טשטוש, אלא אחת שתשים סוף לחיים שלו, ובעיקר לסבל שלו.
הייתי שם, ראיתי הכל, רציתי להיות איתו ברגע האחרון שלו ולהפרד ממנו כמו שצריך. להסתכל עליו בכל שנייה, ללטף, לבכות.

זה היה כואב, בטירוף, לא ידעתי איך ממשיכים משם. איך אומרים? "זר לא יבין זאת"? מי שאין לו כלב, כנראה לא יצליח להבין ולהכיל את גודל הכאב.
והכאב האמיתי מגיע כשחוזרים הביתה, לבית ריק. אין אף אחד שמקבל אותך וקופץ עליך, אין לך את הטיולים הקבועים ביום, שגם אם לפעמים הרגישו נורא מעיקים ותקועים כי אתה ממהר, פתאום אתה מעריך אותם ואת ה15-20 דק' שהיית מקדיש לו. אין לחזור הביתה בשעות הלילה אחרי יציאה ולהיות בשקט כדי שהוא לא יתעורר, אין יותר לשים לו אוכל ומים, אין יותר לזרוק לו כמה נשנושים מהצד, אין. נגמר. 
לקח לי כמה ימים לזרוק את המיטה, השמיכות, הקערות וכל מה שבנוסף, אבל השארתי דבר אחד וזה את הקולר והרצועה שלו. נכון שאפשר לפתח תמונות וכו', אבל אני רוצה שיהיה איתי משהו פיזי ממנו, לנצח.
אני מנסה להתנחם בעובדה שהוא פשוט לא סובל יותר. זה הדבר היחיד שמצליח להרגיע אותי.

15 שנים של אושר ושל לב טהור.
לא סתם אומרים על כלב שהוא כולו-לב. החיה הכי נאמנה שיש.
בשבילנו הם חלק מהחיים שלנו, אבל בשבילם אנחנו כל החיים שלהם.



תעשו לעצמכם טובה ותאמצו כלב הביתה.

ואם איכשהו הגעתם לפה וקראתם הכל, אז באמת תודה, סתם הייתי צריך קצת לפרוק את הכל.

וואלה ריגשת.
אני מת להביא כלב אבל מה שמונע ממני לעשות את זה זה ממש הפוסט הזה, רגע הפרידה. להפרד ממשהו שרק אוהב אותך, מחכה לך, ישן לידך, מסתובב לידך. קשה.
אגב איך קראו לו?

תהיה חזק

[DarkArts]

(01-29-2024, 11:40 PM)orgibor כתב:  אתה מדהים, ואני דומע.
הלוואי והיה לי משהו מנחם להגיד חוץ מזה.

הדבר היחידי שגם אני יכול לומר.