תוצאות | WWE Saturday Night's Main Event John Cena's Final Match 2025

[master of doom]

(12-15-2025, 06:48 AM)Yosihait כתב:  לא "אתה", אבל אתה טענת ש"אנשים" לא מחבבים אותו. ככה זה היה מאז ומתמיד- אנשים טוענים ש"אם אני לא מחבב אותו, אף אחד לא מחבב אותו וכל ההיט כלפיו זה אקס פאק היט". אני חושב שגונת'ר מקבל היטים כי הוא טוב במה שהוא עושה, הוא אף פעם לא יצא בעיניי גרוע.

ואני לגמרי רציני- שבירת הסטריק הייתה אסון טוטאלי.

כשהתכוונתי לאנשים הכוונה הייתה למי שפה בפורום, שאני מכיר פלוס מינוס את דעתו ויודע שהביקורת שלו על גונת'ר היא שהוא לא עמד בציפיות כטופ היל ולא הצליח לעניין. כשמתאבק משעמם, הן כפייס והן כהיל, הוא לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך. אם אתה חושב שגונת'ר מקבל היט כי הוא היל טוב אז סבבה (ויש פה עוד כמה כאלה, כמו גיא וסתיו חן, אז זה לא "אף אחד לא אוהב אותו"), אני מוכן להיכנס לדיון על זה, אבל אל תגיד לי "אתה שונא אותו ולא מבין שזה כי הוא היל טוב", במיוחד לא כשציינתי פה בדיוק את הסיבות שבגללן לדעתי הוא נכשל. גם קשה להוציא אותי פה הייטר כי בתקופה שלו כאלוף IC הוא היה מעולה בעיניי, וכמו שכתבתי לגיא מדובר במתאבק שאם תפרק אותו לגורמים ברוב הפרמטרים הוא יקבל בין לטוב לטוב מאוד אבל כל זה מסתכם למתאבק שלא מרתק אותי למסך, ולכן הביקורת.

אפשר גם לסכם בנל"ל. לגבי הסטריק - אסון טוטאלי? זה שם את לסנר על גג העולם. אני יכול לתמוך בטענה שהסטריק לעולם לא היה צריך להישבר, אבל נטו כי אני מארק של טייקר והייתי רוצה לראות אותו סוגר את הקריירה עם ההישג הזה. הכניעה של סינה לעומת הסטריק בעיניי מרגישה מיותרת, גם כי ראינו מספיק נקניקים שמעדיפים להתעלף ולא להיכנע, וגם כי אני לא רואה אף אחד ברוסטר ובפרט גונת'ר שידע למנף את זה כמו שצריך.

**אפרופו טייקר, מישהו פה הזכיר שמה שצריך לעשות עם גונת'ר בראו זה להכניס אותו כמו שעשו לריינס בראו שאחרי מניה 33 שבה הוא ניצח את טייקר. בגדול אני מסכים, אבל האם הניצחון הזה על טייקר רומם את ריינס למעמד שהוא מעולם לא היה בו? התשובה היא לא. אני חושב שאותו דבר יקרה לגונת'ר, ובפעם הרביעית, מקווה שאני טועה.

[Yosihait]

(12-15-2025, 07:35 AM)master of doom כתב:  כשהתכוונתי לאנשים הכוונה הייתה למי שפה בפורום, שאני מכיר פלוס מינוס את דעתו ויודע שהביקורת שלו על גונת'ר היא שהוא לא עמד בציפיות כטופ היל ולא הצליח לעניין. כשמתאבק משעמם, הן כפייס והן כהיל, הוא לא עושה את העבודה שלו כמו שצריך. אם אתה חושב שגונת'ר מקבל היט כי הוא היל טוב אז סבבה (ויש פה עוד כמה כאלה, כמו גיא וסתיו חן, אז זה לא "אף אחד לא אוהב אותו"), אני מוכן להיכנס לדיון על זה, אבל אל תגיד לי "אתה שונא אותו ולא מבין שזה כי הוא היל טוב", במיוחד לא כשציינתי פה בדיוק את הסיבות שבגללן לדעתי הוא נכשל. גם קשה להוציא אותי פה הייטר כי בתקופה שלו כאלוף IC הוא היה מעולה בעיניי, וכמו שכתבתי לגיא מדובר במתאבק שאם תפרק אותו לגורמים ברוב הפרמטרים הוא יקבל בין לטוב לטוב מאוד אבל כל זה מסתכם למתאבק שלא מרתק אותי למסך, ולכן הביקורת.

אפשר גם לסכם בנל"ל. לגבי הסטריק - אסון טוטאלי? זה שם את לסנר על גג העולם. אני יכול לתמוך בטענה שהסטריק לעולם לא היה צריך להישבר, אבל נטו כי אני מארק של טייקר והייתי רוצה לראות אותו סוגר את הקריירה עם ההישג הזה. הכניעה של סינה לעומת הסטריק בעיניי מרגישה מיותרת, גם כי ראינו מספיק נקניקים שמעדיפים להתעלף ולא להיכנע, וגם כי אני לא רואה אף אחד ברוסטר ובפרט גונת'ר שידע למנף את זה כמו שצריך.

**אפרופו טייקר, מישהו פה הזכיר שמה שצריך לעשות עם גונת'ר בראו זה להכניס אותו כמו שעשו לריינס בראו שאחרי מניה 33 שבה הוא ניצח את טייקר. בגדול אני מסכים, אבל האם הניצחון הזה על טייקר רומם את ריינס למעמד שהוא מעולם לא היה בו? התשובה היא לא. אני חושב שאותו דבר יקרה לגונת'ר, ובפעם הרביעית, מקווה שאני טועה.

אסון טוטאלי. נטו תחושות מזמן אמת.

[DDJ]

כמה שורות על גאנת'ר -

הוא חזק, הוא אגרסיבי -
אך הוא משעמם, אדיש, חסר מעוף, ולטעמי גם חסר כריזמה
זה מתאבק של להתפוצץ איתו מהר ולזרוק, כי אחר כך עצם הקיום שלו
רק מפריעה לך בניהול הרוסטר. תמיד תצטרך להתחשב בו, תמיד תנסה להשאיר אותו עם הראש מעל המים

ההשוואה ללסנר אכן מתבקשת, אך הלוואי שלגאנת'ר היה חמישית מכמות
האינטנסיביות, המהירות והכריזמה שלסנר מצליח להביא איתו לזירה

[orgibor]

גונת'ר לא משעמם אותי, אני עדיין נשבה בהילה שלו.
עבורי יש רף מסוים בזירה שברגע שאתה חוצה אותו אתה אוטומטית נעשה מעניין גם מחוצה לה, הוא מעביר את הסיפור שלו כל כך טוב מפעמון לפעמון שהוא לא צריך סגמנטים מיותרים על חשבון זמן המסך של אחרים אבל בפעמים הבודדות שבכל זאת מחליטים להצמיד לו מיקרופון ליד הוא מדבר כמו מיין אבנטר אמיתי ויודע להעביר את המסר בצורה משכנעת.
מבחינתי הקרב המצוין בו זכה פאנק באליפות העולם בסאמרסלאם נשען ב90% על גונת'ר, הוא הצליח לבדר אותי השנה גם כשהציבו אותו מול הבלתי אפשרי של ביל גולדברג ופאט מקאפי, בריין ההיסטורי עם הביניבשתית הוא עבד בעיקר עם המניות הדועכות של שיימוס, זיין וגייבל והחזיר אותם לעניינים ולמיטיבי לכת כשהוא שלט ביד רמה בNXTUK הוא זה ששם את השמות של איליה דרגונוב ו-JD מק'דונה על המפה ובעצם היה האטרקציה היחידה בבראנד השומם הזה.
יכול להיות שהצלקות שג'יי אוסו השאיר עליו הן מעט עמוקות יותר מאלו שהשאיר על אחרים אבל גם פה מול סינה הסטוריטלינג בזירה היה ברמה הגבוהה ביותר והסיום היה מושלם, לא מכיר מתאבק אחר ללא היסטוריה אישית עם סינה שיכול היה להפיק קרב מעניין יותר כשלצד השני לא נותרו הופעות לתת קונטרה לפיוד וכל הדלק מגיע מטורניר המורכב משמות רנדומליים שלא קשורים אחד לשני.

[Jon_M0xley]

(12-15-2025, 03:53 PM)orgibor כתב:  גונת'ר לא משעמם אותי, אני עדיין נשבה בהילה שלו.
עבורי יש רף מסוים בזירה שברגע שאתה חוצה אותו אתה אוטומטית נעשה מעניין גם מחוצה לה, הוא מעביר את הסיפור שלו כל כך טוב מפעמון לפעמון שהוא לא צריך סגמנטים מיותרים על חשבון זמן המסך של אחרים אבל בפעמים הבודדות שבכל זאת מחליטים להצמיד לו מיקרופון ליד הוא מדבר כמו מיין אבנטר אמיתי ויודע להעביר את המסר בצורה משכנעת.
מבחינתי הקרב המצוין בו זכה פאנק באליפות העולם בסאמרסלאם נשען ב90% על גונת'ר, הוא הצליח לבדר אותי השנה גם כשהציבו אותו מול הבלתי אפשרי של ביל גולדברג ופאט מקאפי, בריין ההיסטורי עם הביניבשתית הוא עבד בעיקר עם המניות הדועכות של שיימוס, זיין וגייבל והחזיר אותם לעניינים ולמיטיבי לכת כשהוא שלט ביד רמה בNXTUK הוא זה ששם את השמות של איליה דרגונוב ו-JD מק'דונה על המפה ובעצם היה האטרקציה היחידה בבראנד השומם הזה.
יכול להיות שהצלקות שג'יי אוסו השאיר עליו הן מעט עמוקות יותר מאלו שהשאיר על אחרים אבל גם פה מול סינה הסטוריטלינג בזירה היה ברמה הגבוהה ביותר והסיום היה מושלם, לא מכיר מתאבק אחר ללא היסטוריה אישית עם סינה שיכול היה להפיק קרב מעניין יותר כשלצד השני לא נותרו הופעות לתת קונטרה לפיוד וכל הדלק מגיע מטורניר המורכב משמות רנדומליים שלא קשורים אחד לשני.

מסכים ומחזק.

גם תהיו בטוחים ששאלו את סינה לגבי הסיום והוא הסכים אז לא הבנתי מה כל העצבים של כולם.

[master of doom]

(12-15-2025, 04:14 PM)Jon_M0xley כתב:  מסכים ומחזק.

גם תהיו בטוחים ששאלו את סינה לגבי הסיום והוא הסכים אז לא הבנתי מה כל העצבים של כולם.

אין קשר בין הדברים, ברור לי שכל דבר בסיבוב הפרידה של סינה נעשה בתיאום מוחלט איתו ובתמיכתו.
העצבים הם לא בדיוק עצבים מבחינתי, זה יותר אכזבה שגונת'ר הכניע אותו בקרב האחרון שלדעתי פחות התאים למה שרציתי.

לפחות יהיה קשה להייטרים לבכות עכשיו על סינה הקברן, כשהבנאדם שם כתפיים בשביל חצי רוסטר ואפילו נכנע בשביל מתאבק שלא בטוח שהוא בכלל מיינאבנט מטיריאל (לדעתי).

[Cenation]

אגב רק אני חשבתי שטריפל אייץ בהתחלה מצביע על השלט של רסלמניה? ורק בי הייתה תקווה קטנה שאולי מישהו יגיע ויציל אותנו מהפרישה?

[SaHBK]

רוג'ר הרגת אותנו אחי מה עם התגובה?

[RoeeHardy]

אוקיי, עצרו הכל.

זאת אומרת, וואו.

עשרה עמודים של דברי תודה לסינה, דיונים על למה דווקא גונת'ר והתעסקות בשאלה האם זה היה הסיום הנכון, ובתוך כל זה מרגיש לי שראוי רגע לשים את כל אלו בצד, ולמחוא כפיים על קרב שבעיניי היה על סף השלמות.

אני לא יודע אם זה רק אני, אולי הסטנדרט שלי נגזר מכמות הרסלינג שאני רואה, אבל בשיא הרצינות, מדובר לדעתי בקרב פנטסטי עם סיפור יפהפה שבוצע ברמה הגבוהה ביותר, כזה שהצליח לשאוב אותי מהשנייה הראשונה עד הפעמון הסופי. אפילו הקהל הגיב בדיוק כמו שצריך ובטיימינג מושלם לכל ביט שסינה וגונת'ר האכילו אותם, והסיקוונס האחרון היה לדעתי הסיום המתבקש לקריירה כמו של סינה.

אני רוצה רגע להתייחס לנקודה חשובה שתתחבר לסיבה שבגללה אהבתי את הקרב - גונת׳ר לא באמת הפריש את סינה במובן הקלאסי של המילה. זה לא היה קרב עם סטיפולציית פרישה בסגנון ריק פלייר או שון מייקלס. בסיפורים האלו, בתיאוריה, הקריירה שלהם הייתה יכולה להימשך עוד קצת, ועצם ההפסד בקרב ספציפי הוא זה שסיים אותה. לעומת זאת, סינה בחר את תאריך הפרישה שלו והכריז עליו מבעוד מועד. אז נכון, בהינתן שזה המצב, היה אפשר על פניו לסיים את סיבוב ההופעות האחרון של סינה בקרב נגד סטיילס לדוגמה, כזה שיעשה הומאז' לקריירה הארוכה שלו וישלח את הקהל הביתה שמח. אבל סיום כזה היה מעקר את הפואנטה שבעצם הפרישה. הרי אם סינה עדיין מסוגל להתאבק, לנצח, לזכות בתארים, לשמח את הקהל, למה שיפרוש? למה שאנחנו, כצופים, נאמין לו שזה באמת הסוף? מה הופך דווקא את הקרב הזה לאקורד הסיום, מעבר להיותו במקרה האחרון בלו"ז שנקבע מראש? 

כדי להביא את הקריירה שלו לסיום אמין שירגיש סופי ומוחלט, הדמות של ג'ון סינה הייתה חייבת למות.

ג'ון סינה הגיע לקרב הזה לאחר קריירה בה הוא היה הפרצוף הבלתי מעורער של ספורטס אנטרטיינמנט. הוא המייצג המובהק ביותר למוצר שה-WWE דוגלים בו, הוא האיש שבצלמו הארגון הזה נבנה בשני העשורים האחרונים. תמיד אמרו שאין שני לכריזמה שלו, אבל גם ירדו עליו שהוא לא יודע להתאבק. שיבחו אותו על כך שהוא מסוגל להדליק את הקהל ברגע, אבל גם ביקרו אותו על זה שהוא עושה רק חמישה מהלכים בזירה. הוא זה שיודע לדבר במיקרופון יותר טוב מכל אחד אחר, אבל כל הזמן ממחזר את אותה תבנית על הגיבור הפייס שעומד מול המפלצת הבלתי ניתנת לעצירה. הוא הפרוטגוניסט שתמיד מנצח כנגד כל הסיכויים. זה שאף פעם לא מוציא את היריב שלו אובר. זה שלעולם לא נכנע.

גונת'ר הוא כמעט האנטיתזה לסינה. הוא פרו רסלינג מהאסכולה הישנה. אם סינה הוא שיר ראפ צבעוני שמגיע לראש המצעד השנתי, גונת'ר הוא מוזיקה קלאסית בשחור-לבן לאניני טעם. הוא תמיד נראה כועס, קר, מנוכר, חסר רגש. אין בו את החמימות והחיוך של סינה. הוא לא אחד שיחתוך פרומואים סוחפים, לא האיש שיספק פאנצ'ליינים מצחיקים, לא זה שתשלח החוצה לבדר את ההמונים, לא זה שילך לשמח ילדים קטנים בבתי חולים, או מי שתרצה שייצג את החברה במסיבת עיתונאים חגיגית. כל מה שקורה מחוץ לחבלים לא מעניין אותו. הסגנון שלו מאוד תכליתי, לא נוצץ. הוא לא מתאבק של גימיקים או אפקטים מיוחדים. מבחינתו היאבקות היא לא בידור, היא ספורט. תחרות. הוא כאן כדי לנצח ולהכאיב. בעולם מושלם הוא כנראה היה צריך להיות הטופ היל של ניו ג'פן.

וכששני הניגודים האלה נעמדים זה מול זה, בקרב שכולם יודעים שהוא האחרון של סינה, הקתרזיס מתחיל להיבנות. הקהל מבין שזה לא הזמן להתחשבנויות על כמה סינה באמת היה טוב, האם הוא הבריח צופים, האם האימפקט שלו על העסק היה חיובי או שלילי ואיפה מקומו בדיוני ה-GOAT. הרי זו הפעם האחרונה שנשמע את המוזיקה האייקונית, ההזדמנות האחרונה שלנו להניף איתו את הידיים ולקרוא בשמו. כשם שלא מדברים סרה במתים, כך בנקודה הזו "חטאיו" הישנים של סינה נמחקים והם אינם רלוונטים. כמו פעמים רבות כל כך, סינה מוצא את עצמו עומד בתור הפייס הגיבור מול המפלצת המפחידה, אבל לראשונה בחייו אין סביבו טיפה של ציניות. הקהל במאה אחוז איתו. כולם צועקים "לטס גו סינה", כולם שורקים בוז להיל. זה רסלינג 101 במלוא תפארתו, נקי, פשוט, וזו הפרידה המושלמת ממי שבמשך שנים היה שם נרדף למילים "שנוי במחלוקת", דווקא בגלל בוקינג מסוג זה ממש.

הם יוצאים לדרך וגונת'ר משתלט על הקרב בקלילות. ברור שכך יהיה. היינו שם, אנחנו מכירים את הנוסחה. כבר בניסיון הקאמבק הראשון שלו סינה שולף את חמשת המהלכים שלו. כמו זמר בהופעתו האחרונה, אין לאף אחד עניין לשמוע את הבי סיידס מאיזה אלבום נידח, אנחנו פה בשביל הלהיטים שמקפיצים את הקהל. אלא שגונת'ר שובר אותו ברצף מהלכים פשוטים מאוד - סופלקס, קלוזליין וסליפר. מהלכים שהם אנטי בידוריים במהותם, היאבקות בצורתה הבסיסית וחסרת הברק. גונת'ר לא בא לבדר אותנו, הוא בא כדי לנצח.

בכל ניסיון של סינה להחזיר לעצמו את היתרון בקרב, זה תמיד היה דרך אחד מבין השולדר תאקל, AA או STF, וזה היה לגמרי מכוון. בעיניי כל ניסיון להכניס לקרב עוד מהלכים או סיקוונסים יותר מגוונים היה פוגע בסיפור שלו. סינה למעשה התמסר עד הסוף לדמות ולא ניסה להעמיד פנים שהוא משהו אחר. כבר אין בו את הכוחות או הרצון לעשות מהלכים מורכבים וחדשניים, הוא בא כדי לעשות את וינטג' סינה הישן והמוכר ולנצח. הפעם היחידה בקרב שהוא יצא מהתבנית הזו הייתה עם הלג דרופ מהחבל העליון, מעין ניסיון אחד אחרון להוציא מעצמו משהו מעבר. הוא הגיב לזה כמעט בהלם מעצמו, והקהל כמובן המטיר עליו צ'אנטים שעדיין יש לו את זה. נו, מה אתם יודעים, האיש ש"לא יודע להתאבק" הצליח להטריף את הקהל במהלך אחד פשוט.

מכאן הסיפור של הקרב כבר כתב את עצמו. סינה שולף כל טריק אפשרי שניצח לו קרבות בעבר: AA רגיל, AA על שולחן השדרנים, עוד אחד מהחבל העליון. אבל לא משנה כמה הוא מעלה את הרף, המפלצת שמולו מסרבת ליפול. גונת׳ר מגיב עם פאוורבומב, ועוד אחד, וצ׳ופ, וקלוזליין, ועוד פאוורבומב. לא מעניין אותו להיות אלגנטי או להוציא תגובות, הוא רוצה להיות אפקטיבי, לחסל. גם בסיפור הזה כבר היינו, אנחנו יודעים איך הוא תמיד נגמר.

כשסינה השיג שליטה והטריף את הקהל ל-U can't see me האחרון, זה היה על פניו בנייה לסיום הידוע מראש של ניצחון הפייס האנדרדוג המלהיב על ההיל החזק והרשע. זה רגע ספורטס אנטרטיינמנט מזוקק. סינה לוקח את הזמן כדי לשלהב את הקהל, להכין אותם לקראת הצ'אנט הקבוע, לספק להם רגע אחרון של בידור, ובזמן שהוא עושה את זה, המתאבק המקצועי שעל המזרן מתאושש ובועט לו בפנים. הקהל חווה את זה כמהלך של התרסה. לא, אתם לא תקבלו את הקליימקס הגדול שחיכיתם לו, היום לא תבואו על סיפוקכם. ובשביל סינה, מה שהיה אמור להיות הרגע הגדול שלו מתהפך עליו, ובהמשך כך מסתבר, גם עולה לו בקרב.

וכאן אנחנו מגיעים לסיקוונס האחרון. גונת'ר לופט את סינה ומסרב לשחרר. שוב אנחנו בטוחים שהריטואל הקבוע חזור על עצמו. הקהל בצ'אנטים של סופר סינה, הוא מכיר את השטיק, הוא יודע שסינה יהפוך את זה, והפעם הוא גם *רוצה* לראות אותו עושה זאת. עוד ניסיון ועוד מאבק ועוד מאמץ אחד אחרון. סינה אכן יוצא מזה בסוף, הוא מצליח לבצע את ה-AA הנוסף, זהו! זה נגמר! ו..... גונת'ר משתחרר, מנחית עליו סדרת מהלומות חסרות רחמים ותופס אותו פעם נוספת.

אבל רגע, איך יכולנו להיות כל כך טיפשים, ברור שסינה יאבד את ההכרה, ברור שהשופט יבדוק את היד שלו. זה המהלך הכי ישן בספר. ברור שבפעם השלישית הגיבור האהוב ימצא את טיפת הכוח האחרונה. הוא תמיד מצא. הוא תמיד ניצח.

לא הפעם.

סינה מפסיק להיאבק. הוא ניסה את כל מה שעבד עבורו בעבר, וכשל. במבט רגוע של איש עם מצפון נקי ודעה צלולה, הוא מחייך, משלים עם גורלו, מבין שהזמן שלו הגיע, ומכה עם היד. האיש שחרט על דגלו את המוטו לעולם לא לוותר - נכנע.

השקט באולם לא נבע משוק ותדהמה בסגנון שבירת הסטריק. זה היה עצב. הפנמה. השלמה. כולם נכנסו לקרב הזה בידיעה שסינה פורש, אבל רק סיום כזה היה יכול להפיל את האסימון על אמת. אין יותר לאן לברוח ואין תירוצים. זה אכן היה הקרב האחרון, זו אכן הפרידה האמיתית. הגיבור הגיע לקצה, הוא הפסיד, המפלצת ניצחה, אין פופ, אין נוסטלגיה, אין ילדים שמחים. מותו של ג'ון סינה כדמות הייתה הדרך היחידה להבהיר לכל צופה שזה אכן הסוף.

בעיניי זה סיום מרגש וכל כך הולם. סגירת מעגל מושלמת לדמות שהצליחה למצוא נחמה דווקא בהפסד. במותו הטלוויזיוני, ג׳ון סינה סוף סוף הפך למה שכל חייו הוא נאבק להיות - נאהב על כולם.

[master of doom]

(12-16-2025, 12:11 AM)RoeeHardy כתב:  אוקיי, עצרו הכל.

זאת אומרת, וואו.

עשרה עמודים של דברי תודה לסינה, דיונים על למה דווקא גונת'ר והתעסקות בשאלה האם זה היה הסיום הנכון, ובתוך כל זה מרגיש לי שראוי רגע לשים את כל אלו בצד, ולמחוא כפיים על קרב שבעיניי היה על סף השלמות.

אני לא יודע אם זה רק אני, אולי הסטנדרט שלי נגזר מכמות הרסלינג שאני רואה, אבל בשיא הרצינות, מדובר לדעתי בקרב פנטסטי עם סיפור יפהפה שבוצע ברמה הגבוהה ביותר, כזה שהצליח לשאוב אותי מהשנייה הראשונה עד הפעמון הסופי. אפילו הקהל הגיב בדיוק כמו שצריך ובטיימינג מושלם לכל ביט שסינה וגונת'ר האכילו אותם, והסיקוונס האחרון היה לדעתי הסיום הכי מתבקש לקריירה כמו של סינה.

אני רוצה רגע להתייחס לנקודה חשובה שתתחבר לסיבה שבגללה אהבתי את הקרב - גונת׳ר לא באמת הפריש את ג'ון סינה במובן הקלאסי של המילה. זה לא היה קרב עם סטיפולציית פרישה בסגנון ריק פלייר או שון מייקלס. בסיפורים האלו, בתיאוריה, הקריירה שלהם הייתה יכולה להימשך עוד קצת, ועצם ההפסד בקרב ספציפי הוא זה שסיים אותה. לעומת זאת, סינה בחר את תאריך הפרישה שלו והכריז עליו מבעוד מועד. אז נכון, בהינתן שזה המצב, היה אפשר לכאורה באותה מידה לסיים את סיבוב ההופעות האחרון של סינה בקרב נגד סטיילס לדוגמה, כזה שיעשה הומאז' לקריירה הארוכה שלו וישלח את הקהל הביתה שמח. אבל סיום כזה היה מעקר את הפואנטה שבעצם הפרישה. הרי אם סינה עדיין מסוגל להתאבק, לנצח, לזכות בתארים, לשמח את הקהל, למה שיפרוש? למה שאנחנו, כצופים, נאמין לו שזה באמת הסוף? מה הופך דווקא את הקרב הזה לאקורד הסיום, מעבר להיותו במקרה האחרון בלו"ז שנקבע מראש? 

כדי להביא את הקריירה שלו לסיום אמין שירגיש סופי ומוחלט, הדמות של ג'ון סינה הייתה חייבת למות.

ג'ון סינה הגיע לקרב הזה לאחר קריירה בה הוא היה הפרצוף הבלתי מעורער של ספורטס אנטרטיינמנט. האיש שאמרו עליו שאין שני לכריזמה שלו, אבל גם ירדו עליו שהוא לא יודע להתאבק. זה שתמיד מדליק את הקהל, אבל עושה רק חמישה מהלכים בזירה. זה שיודע לדבר במיקרופון יותר טוב מכל אחד אחר, אבל כל הזמן חוזר לאותו סיפור על הגיבור הפייס שעומד מול המפלצת הבלתי ניתנת לעצירה. זה שתמיד מנצח כנגד כל הסיכויים. זה שאף פעם לא מוציא את היריב שלו אובר. זה שלעולם לא נכנע.

גונת'ר הוא כמעט האנטיתזה לסינה. הוא לא אחד שיחתוך פרומואים סוחפים, לא זה שיספק פאנצ'ליינים מצחיקים ולא האיש שתשלח החוצה לבדר את ההמונים. הוא תמיד נראה כועס, קר, מנוכר. אין בו את החמימות והחיוך של סינה. הוא לא האיש שילך לשמח ילדים קטנים בבתי חולים, לא זה שתרצה שייצג את החברה במסיבת עיתונאים חגיגית. כל מה שקורה מחוץ לחבלים לא מעניין אותו. הסגנון שלו מאוד תכליתי, לא נוצץ. הוא לא מתאבק של גימיקים או אפקטים מיוחדים. אצלו היאבקות היא לא בידור, היא ספורט. תחרות. הוא כאן כדי לנצח ולהכאיב. בעולם מושלם הוא כנראה היה צריך להיות הטופ היל של ניו ג'פן.

וכששני הניגודים האלה נעמדים זה מול זה, בקרב שכולם יודעים שהוא האחרון של סינה, הקתרזיס מתחיל להיבנות. הקהל מבין שזה לא הזמן להתחשבנויות על כמה סינה באמת היה טוב, האם הוא הבריח צופים, האם האימפקט שלו על העסק היה חיובי או שלילי ואיפה מקומו בדיוני ה-GOAT. הרי זו הפעם האחרונה שנשמע את המוזיקה האייקונית, ההזדמנות האחרונה שלנו להניף איתו את הידיים ולקרוא בשמו. כשם שלא מדברים סרה במתים, כך בנקודה הזו "חטאיו" הישנים של סינה נמחקים והם אינם רלוונטים. כמו פעמים רבות כל כך, סינה מוצא את עצמו עומד בתור הפייס הגיבור מול המפלצת המפחידה, אבל לראשונה בחייו אין סביבו טיפה של ציניות. הקהל במאה אחוז איתו. כולם צועקים "לטס גו סינה", כולם שורקים בוז להיל. זה רסלינג 101 במלוא תפארתו, נקי, פשוט, וזו הפרידה המושלמת ממי שבמשך שנים היה שם נרדף למילים "שנוי במחלוקת".

הם יוצאים לדרך וגונת'ר משתלט על הקרב בקלילות. ברור שכך יהיה. היינו שם, אנחנו מכירים את הנוסחה. כבר בניסיון הקאמבק הראשון שלו סינה שולף את חמשת המהלכים שלו. כמו זמר בהופעתו האחרונה, אין לאף אחד עניין לשמוע את הבי סיידס מאיזה אלבום נידח, אנחנו פה בשביל הלהיטים שמקפיצים את הקהל. אלא שגונת'ר שובר אותו ברצף מהלכים פשוטים מאוד - סופלקס, קלוזליין וסליפר. מהלכים שהם אנטי בידוריים במהותם, היאבקות בצורתה הבסיסית וחסרת הברק. גונת'ר לא בא לבדר אותנו, הוא בא כדי לנצח.

בכל ניסיון של סינה להחזיר לעצמו את היתרון בקרב, זה תמיד היה דרך אחד מבין השולדר תאקל, AA או STF, וזה היה לגמרי מכוון. בעיניי כל ניסיון להכניס לקרב עוד מהלכים או סיקוונסים יותר מגוונים היה פוגע בסיפור שלו. סינה למעשה התמסר עד הסוף לדמות ולא ניסה להעמיד פנים שהוא משהו אחר. כבר אין בו את הכוחות או הרצון לעשות מהלכים מורכבים וחדשניים, הוא בא כדי לעשות את וינטג' סינה הישן והמוכר ולנצח. הפעם היחידה בקרב שהוא יצא מהתבנית הזו הייתה עם הלג דרופ מהחבל העליון, מעין ניסיון אחד אחרון להוציא מעצמו משהו מעבר. הוא הגיב לזה כמעט בהלם מעצמו, והקהל כמובן המטיר עליו צ'אנטים שעדיין יש לו את זה. נו, מה אתם יודעים, האיש ש"לא יודע להתאבק" הצליח להטריף את הקהל במהלך אחד פשוט.

מכאן הסיפור של הקרב כבר כתב את עצמו. סינה שולף כל טריק אפשרי שניצח לו קרבות בעבר. AA רגיל, AA על שולחן השדרנים, עוד אחד מהחבל העליון. אבל לא משנה כמה הוא מעלה את הרף, המפלצת שמולו מסרבת ליפול. גונת׳ר מגיב עם פאוורבומב, ועוד אחד, וצ׳ופ וקלוזליין, ועוד פאוורבומב. לא מעניין אותו להיות אלגנטי או להוציא תגובות, הוא רוצה להיות אפקטיבי, לחסל. גם בסיפור הזה כבר היינו, אנחנו יודעים איך הוא תמיד נגמר. כשסינה השיג שליטה והטריף את הקהל ל-U can't see me האחרון, זה היה על פניו בנייה לסיום הידוע מראש של ניצחון הפייס האנדרדוג המלהיב על ההיל החזק והרשע. זה רגע ספורטס אנטרטיינמנט מזוקק. סינה לוקח את הזמן כדי לשלהב את הקהל, להכין אותם לקראת הצ'אנט הקבוע, לספק להם רגע אחרון של בידור, ובזמן שהוא עושה את זה, המתאבק המקצועי שעל המזרן מתאושש ובועט לו בפנים. מה שהיה אמור להיות הרגע הגדול שלו מתהפך עליו, ובהמשך כך מסתבר, גם עולה לו בקרב.

וכאן אנחנו מגיעים לסיקוונס האחרון. גונת'ר לופט את סינה ומסרב לשחרר. שוב אנחנו בטוחים שהריטואל הקבוע חזור על עצמו. הקהל בצ'אנטים של סופר סינה, הוא מכיר את השטיק, הוא יודע שסינה יהפוך את זה, והפעם הוא גם *רוצה* לראות אותו עושה זאת. עוד ניסיון ועוד מאבק ועוד מאמץ אחד אחרון. סינה אכן יוצא מזה בסוף, הוא מצליח לבצע את ה-AA הנוסף, זהו! זה נגמר! ו..... גונת'ר משתחרר, מנחית עליו סדרת מהלומות חסרות רחמים ותופס אותו פעם נוספת.

אבל רגע, איך יכולנו להיות כל כך טיפשים, ברור שסינה יאבד את ההכרה, ברור שהשופט יבדוק את היד שלו. זה המהלך הכי ישן בספר. ברור שבפעם השלישית הגיבור האהוב ימצא את טיפת הכוח האחרונה. הוא תמיד מצא.

לא הפעם.

סינה מפסיק להיאבק. הוא ניסה את כל מה שעבד עבורו בעבר, וכשל. במבט רגוע של איש עם מצפון נקי ודעה צלולה, הוא מחייך, משלים עם גורלו, מבין שהזמן שלו הגיע, ומכה עם היד. האיש שחרט על דגלו את המוטו לעולם לא לוותר - נכנע.

השקט באולם לא נבע משוק ותדהמה בסגנון שבירת הסטריק. זה היה עצב. הפנמה. השלמה. כולם נכנסו לקרב הזה בידיעה שסינה פורש, אבל רק סיום כזה היה יכול להפיל את האסימון על אמת. אין יותר לאן לברוח ואין תירוצים. זה אכן היה הקרב האחרון, זו אכן הפרידה האמיתית. הגיבור הגיע לקצה, הוא הפסיד, המפלצת ניצחה, אין פופ, אין נוסטלגיה, אין ילדים שמחים. מותו של ג'ון סינה כדמות הייתה הדרך היחידה להבהיר לכל צופה שזה אכן הסוף.

בעיניי זה סיום מרגש וכל כך הולם. סגירת מעגל מושלמת לדמות שהצליחה למצוא נחמה דווקא בהפסד. במותו הטלוויזיוני, ג׳ון סינה סוף סוף הפך למה שכל חייו הוא נאבק להיות - נאהב על כולם.

מאסטרפיס של תגובה. במיוחד השורה האחרונה, כשאני יודע מתגובות קודמות שלך (ובמיוחד מהאשכול האגדי על פאנק) כמה שנאת את סינה בתור נער.

לפעמים כשאתה מגיב על רסלינג יוצאים לך דברים יפים, תנסה לעשות את זה יותר מפעם בשנה