06-24-2026, 10:48 AM
עלייתו ונפילתו של כריס ג'ריקו ב-AEW
אם AEW נולדה מתוך המרד של The Elite, התסכול מהמונופול של WWE והטירוף של All In, אז כריס ג'ריקו היה האיש שהפך את המרד הזה למשהו מוחשי. הוא לא היה מייסד, לא היה חלק מ-Being The Elite, ולא היה אחד האנשים שבנו את הקהילה מאפס – אבל הוא היה הכוכב הראשון שנתן ל-AEW את מה שהיא הייתה צריכה יותר מכל בתחילת הדרך: לגיטימיות. ג'ריקו לא הגיע כדי להיות עוד שם גדול על הפוסטר. הוא הגיע כדי להיות הפנים המוכרות של חברה חדשה, האלוף הראשון שלה, האיש שיכול לעמוד בחזית מוצר שעוד לא שידר אפילו פרק טלוויזיה שבועי אחד – ולגרום לו להרגיש אמיתי. ובדיוק בגלל זה, הסיפור שלו ב-AEW הוא גם אחד הסיפורים הכי מורכבים בתולדות החברה: סיפור על כוכב שהיה חיוני להצלחתה המוקדמת, אבל עם הזמן הפך גם לאחת הדמויות שהכי סימלו את תחושת המיצוי, המריחה והקושי של AEW לשחרר מהשמות שבנו אותה.
למה החתימה של ג'ריקו הייתה רגע כל כך גדול?
כדי להבין למה ג'ריקו היה כל כך חשוב ל-AEW, צריך לזכור באיזה מעמד הוא הגיע אליה. לא כאגדה מזדקנת שבאה “לעשות עוד סיבוב”, אלא כאחד האנשים הבודדים בדורו שבאמת עברו כמעט בכל תחנה חשובה בעולם הרסלינג. עוד לפני הפריצה הגדולה בארצות הברית, ג'ריקו בנה לעצמו שם במקסיקו וביפן – בין היתר ב-CMLL וב-WAR – אחר כך עבר דרך ECW ו-WCW, הפך לכוכב־על, אלוף עולם ודמות מפתח ב-WWE, ובהמשך גם הוכיח מחדש ב-NJPW שהוא לא רק אגדת עבר, אלא אטרקציה בינלאומית חיה ונושמת שיודעת להמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם. זו נקודה קריטית, כי כשג'ריקו הגיע ל-AEW הוא לא הגיע כ“עוד כוכב WWE לשעבר”, אלא כמתאבק עם הילה עולמית אמיתית – מישהו שכבר הוכיח את עצמו כמעט בכל זירה אפשרית, בכמה סגנונות שונים, ובכמה תקופות שונות לחלוטין של הקריירה שלו. הרזומה שלו לא שידר נוסטלגיה. הוא שידר משקל.
והחיבור הראשון בין ג'ריקו לבין המהפכה של The Elite הגיע ב-All In 2018 – וכאן חשוב להבין עד כמה הרגע הזה היה גדול בזמן אמת. ג'ריקו כבר היה עמוק בתוך התקופה המחודשת שלו ב-NJPW, אחרי הקרב הגדול מול קני אומגה ב-Wrestle Kingdom 12 והזכייה באליפות הבין-יבשתית מול טצויה נאיטו. במקביל, הוא גם שידר לא פעם שהעתיד שלו מחוץ ל-WWE, אם בכלל, נמצא בעיקר בהרפתקאות מיוחדות ביפן – לא בקפיצה לארגון אמריקאי חדש. דווקא בגלל זה, ההופעה שלו ב-All In הייתה כל כך מטלטלת. אחרי שקני אומגה ניצח את פנטה אל זירו מ, ג'ריקו תקף אותו כשהוא מחופש לפנטה – ורק אז נחשף שמדובר בו. זה לא היה עוד “דיביוט מפתיע”; זה היה רגע שבו אחד הכוכבים הגדולים בדורו סימן בפועל שהוא רואה במה שקודי, הבאקס ואומגה בונים משהו גדול מספיק כדי להיות חלק ממנו.
וזה היה הרגע שבו AEW, עוד לפני שנולדה רשמית, הפסיקה להרגיש כמו חלום של אוהדי אינדיז והתחילה להרגיש כמו איום אמיתי. כי All In היה הרבה יותר מאירוע מוצלח: הוא היה מבחן היתכנות. הוא שאל אם חבורה של מתאבקים מחוץ ל-WWE יכולה למכור אולם גדול, להרים אירוע שנראה גדול, ולהחזיק ערב שמרגיש כמו אלטרנטיבה אמיתית. ההצלחה של האירוע ענתה על זה ב"כן". אבל ההופעה של ג'ריקו הוסיפה עוד שכבה – היא אמרה לעולם שגם שמות בסדר הגודל הכי גבוה של התעשייה מסתכלים על מה שקורה פה ורוצים להיות חלק מזה. אם All In הוכיח שיש קהל מטורף לאלטרנטיבה, ג'ריקו היה אחד האנשים הראשונים שהוכיחו שגם כוכבי־על אמיתיים מזהים את האלטרנטיבה הזאת כמשהו ששווה לקפוץ עליו.
וכשההכרזה על AEW הגיעה רשמית בתחילת 2019, החתימה של ג'ריקו הייתה אולי הצעד הכי חשוב של החברה מחוץ למייסדים עצמם. The Elite הביאו איתם קהל, הייפ, קהילה, הצלחה עצמאית ורוח מהפכנית; ג'ריקו הביא משהו אחר – חותמת כשרות מיידית. פתאום AEW כבר לא נראתה רק כמו “החברה של קודי, הבאקס ואומגה”. היא נראתה כמו מקום שאחד הכוכבים הכי גדולים של דורו בחר לשים עליו את השם שלו. אם אתה אוהד רסלינג שלא חי את סצנת האינדיז, השם “האנגמן אדם פייג'” אולי לא אמר לך הרבה בתחילת 2019; כריס ג'ריקו, לעומת זאת, אמר לך הכול. הוא היה הפנים המוכרות ש-AEW הייתה חייבת ליד הלוגו החדש שלה, השם שיכול היה לגרום גם לצופה הספקן ביותר לעצור ולהגיד: אוקיי, אם ג'ריקו בפנים – כנראה שיש פה משהו רציני.
האלוף הראשון ש-AEW הייתה חייבת
ההחלטה הכי חשובה של AEW בתחילת הדרך הייתה גם אחת ההחלטות הכי נכונות שלה: לתת לג'ריקו להיות אלוף העולם הראשון. ב-Double or Nothing 2019 הוא ניצח את קני אומגה בקרב שקבע מי יתמודד מול האנגמן אדם פייג' על אליפות העולם הראשונה של AEW, וב-All Out 2019 הוא ניצח את האנגמן והפך לאלוף העולם הראשון בתולדות החברה.
בדיעבד, קל להסתכל על הסיפור של האנגמן ולחשוב איזה רגע סמלי זה היה יכול להיות אם דווקא הוא היה האלוף הראשון. אבל AEW של 2019 לא הייתה צריכה סמל – היא הייתה צריכה עוגן. היא הייתה צריכה מישהו שייתן לחגורה החדשה יוקרה מיידית, מישהו שיוכל לעמוד בראש הפוסטרים, לדבר בטלוויזיה, להחזיק את השבועות הראשונים של Dynamite, ולגרום גם לקהל הספקני להבין שהאליפות הזאת חשובה. ג'ריקו היה בדיוק האיש הזה. הוא לא היה “העתיד” של החברה – הוא היה האיש שהפך את העתיד שלה לאפשרי.
מכאן התחילה תקופת Le Champion, התקופה שבה ג'ריקו לא רק היה האלוף הראשון, אלא גם הלב הפועם של AEW. מהרגע שהוא זכה בתואר, הוא עטף את עצמו בדמות של האלוף היהיר, המנופח, המצחיק והמעצבן, רכב עד הסוף על “A little bit of the bubbly”, והפך כמעט כל הופעה שלו בטלוויזיה למשהו שהרגיש גדול יותר. אפילו התקרית האמיתית שבה חגורת האליפות שלו נגנבה כמה שעות אחרי הזכייה ב-All Out – ואז נמצאה מחדש – הפכה לחלק מהמיתולוגיה של AEW המוקדמת, פשוט כי היא התאימה בצורה מושלמת לדמות שלו. זה היה ג'ריקו במיטבו: לקחת גם תקרית מביכה ומקרית, ולספח אותה אל תוך הפרסונה כאילו גם היא חלק מההצגה.
אבל מה שהפך את ג'ריקו לכל כך חשוב לא היה רק התואר, אלא העובדה שהוא בנה סביב עצמו מרכז כוח שלם. בפרק הבכורה של Dynamite באוקטובר 2019 נולד הכוח החדש שסבב סביב ג'ריקו, ושבוע לאחר מכן הוא כבר קיבל שם רשמי: The Inner Circle. זה היה מהלך קריטי. ג'ריקו לא היה רק האלוף; הוא היה האיש שסביבו נבנה עולם שלם. היה לו סטייבל, היו לו סגמנטים, היו לו יריבויות, והייתה לו נוכחות שהפכה כמעט כל פרק של Dynamite למשהו שמרגיש חשוב יותר. בתקופה שבה AEW עדיין חיפשה את הזהות שלה על המסך, ג'ריקו כבר ידע בדיוק מה הוא עושה: הוא לקח זמן מסך, החזיק פרומואים, הוביל סיפורים, והפך את עצמו למוקד של התוכנית. במובן הזה, הוא לא היה רק האלוף הראשון של AEW – הוא היה אחד האדריכלים הראשיים של Dynamite המוקדמת.
קודי, מוקסלי והתחושה ש-AEW היא כבר לא ניסוי
הפיוד עם קודי רודס בסוף 2019 היה אחת הדוגמאות הכי טובות לכמה ג'ריקו היה חשוב לתחילת הדרך של החברה. קודי היה אחד הפנים המזוהים ביותר עם המהפכה של AEW, האיש שהקהל ראה בו סמל למרד נגד המונופול של WWE, והמתאבק שנראה כמו מועמד טבעי להפוך לאלוף. ג'ריקו, מנגד, היה האלוף הראשון והכוכב הגדול שהחברה הציבה בראש ההר. לכן הסיפור ביניהם עבד כל כך טוב: הוא הפגיש בין אחד האנשים שייצגו את החלום החדש של AEW לבין האיש שהחזיק כרגע את החותמת הרשמית של הלגיטימיות שלה. ההפסד של קודי ב-Full Gear 2019, יחד עם הסטיפולציה שקבעה שהוא לא יוכל לאתגר שוב על אליפות העולם, הפך לאחד הרגעים המכוננים של AEW המוקדמת – וג'ריקו היה האיש ששמר על הפסגה הזאת יוקרתית, מרושעת וקשה להשגה.
אחר כך הגיעו ההגנות מול דרבי אלין וסקורפיו סקיי, ואז הפיוד הגדול עם ג'ון מוקסלי. כאן כבר לא היה מדובר רק בעוד יריבות על התואר, אלא ברגע מעבר אמיתי. מוקסלי היה הכוכב החם שברח מ-WWE, הגיע ל-AEW עם אנרגיה של אדם שבא לפרק את המערכת, והפך מהר מאוד לאחד הפרצופים הכי חזקים בחברה. ג'ריקו, לעומתו, היה האיש שהחזיק את הארגון על הגב מאז היום הראשון. הקרב ביניהם ב-Revolution 2020 הרגיש כמו חילופי משמרות: ג'ריקו עשה את העבודה שלו. הוא לקח את החגורה החדשה, עטף אותה בהילה, החזיק את הטלוויזיה על הגב, ונתן ל-AEW את הזמן שהיא הייתה צריכה כדי להתייצב. עכשיו הגיע הרגע להעביר את המפתחות למוקסלי ולשלב הבא של החברה.
וזו בדיוק הנקודה שצריך להבין: ג'ריקו לא היה רק האלוף הראשון של AEW. הוא היה רשת הביטחון שלה. כשהכול עוד היה חדש, לא יציב, ולא ברור אם הארגון הזה באמת יכול להחזיק מעמד, ג'ריקו היה האיש ש-AEW ידעה שהיא יכולה לשים בפרונט ולקבל מוצר שמרגיש גדול. הוא לא היה רק שם נוצץ ברוסטר; הוא היה הגשר בין “פרויקט מסקרן” לבין “חברת רסלינג אמיתית”.
ואז התחילה השחיקה
הבעיה היא שאחרי ההפסד למוקסלי, ג'ריקו לא באמת זז אחורה. להפך. גם בלי התואר, הוא נשאר במרכז, והחברה המשיכה לבנות סביבו זמן מסך עצום, פיודים ארוכים, סטייבלים, סגמנטים ופרויקטים. בהתחלה עוד היה בזה היגיון. בתקופת הקורונה, למשל, Inner Circle עדיין הייתה חלק מרכזי מאוד מהתוכנית, וג'ריקו היה אחד האנשים שהכי קל היה להחזיק סביבם טלוויזיה. ה-Stadium Stampede הראשון ב-Double or Nothing 2020 היה הצלחה גדולה, ו-Inner Circle מול The Elite היה חלק משמעותי מהכאוס היצירתי ש-AEW ניסתה לייצר בעידן בלי קהל. גם החיבור שלו עם סמי גווארה המשיך להיות נכס חשוב.
אבל אז הגיע הפיוד עם אורנג' קאסידי, ושם, בעיני לא מעט צופים – וגם בעיניי – התחיל אחד השלבים המעייפים יותר של ג'ריקו ב-AEW. כן, אפשר לטעון שהפיוד הזה נתן לקאסידי עוד חשיפה, ואפשר להזכיר את Mimosa Mayhem בתור גימיק שאנשים עדיין זוכרים – אבל בשורה התחתונה, הוא הרגיש כמו פיוד שנמשך יותר מדי ולא הצדיק את האורך שלו. במקום סיפור חד, קיבלנו רצף של קרבות, סגמנטים וגימיקים שהרגישו כמו ניסיון לסחוט עוד ועוד זמן מסך מאותה יריבות. וזו הייתה נקודה חשובה, כי כאן התחיל להיווצר דפוס: ג'ריקו כבר לא היה האלוף הראשון שצריך להחזיק את החברה על הגב, אבל הוא עדיין קיבל יחס של דמות שחייבת להיות במרכז כמעט בכל מחיר.
הפיוד עם MJF כבר לקח את התחושה הזאת צעד קדימה. על הנייר זה היה מאצ'אפ מושלם: ההיל הוותיק והאגדי מול ההיל הצעיר, השנון והשאפתן ביותר בחברה. ובהתחלה זה באמת עבד. הכימיה ביניהם הייתה מצוינת, הסיפור של MJF שמנסה לחדור לתוך Inner Circle כדי לפרק אותה מבפנים היה חזק, ו-Le Dinner Debonair הפך מיד לאחד הרגעים הכי זכורים של התקופה. אבל כמו שקרה לא פעם עם ג'ריקו ב-AEW, גם כאן הסיפור לא ידע לעצור בזמן. הוא התפוצץ להקמת The Pinnacle, נמשך ל-Blood & Guts, המשיך ל-Stadium Stampede נוסף, ואחר כך נמרח גם ל-Five Labours of Jericho. כל אחד מהחלקים האלה היה יכול לעבוד בפני עצמו. הבעיה הייתה שביחד הם יצרו תחושה של פיוד שלא נגמר – סיפור שכל הזמן מוסיף עוד שכבה, עוד שבוע, עוד תחנה, גם כשהוא כבר היה צריך להגיע לשיא ולסיים.
וכאן מתחיל להופיע ההבדל בין ג'ריקו של 2019 לבין ג'ריקו של השנים שאחר כך. בתחילת הדרך הוא הרגיש כמו אדם ש-AEW זקוקה לו כדי לשרוד. בשלב הזה הוא כבר התחיל להרגיש כמו אדם ש-AEW לא מצליחה להפסיק לסובב סביבו, גם כשהיא כבר לא באמת צריכה.
JAS, דניאל גרסיה, והמעבר מג'ריקו ההכרחי לג'ריקו המעייף
התחושה הזאת רק התחזקה ב-2022 עם Jericho Appreciation Society. על הנייר, היה כאן רעיון חכם: ג'ריקו, אחד האנשים הכי מזוהים עם WWE לאורך הקריירה שלו, מקים בתוך AEW קבוצה של “ספורטס אנטרטיינרס” ועוקץ את כל השיח של “אנחנו לא WWE”. היו שם רגעים טובים, היו שם סגמנטים מבדרים, והכאוס מול אדי קינגסטון ו-Blackpool Combat Club סיפק לא מעט רגעים טובים. אבל בסופו של דבר JAS גם סימלה יותר מכל את השלב שבו ג'ריקו התחיל להרגיש כמו דמות שלא מוכנה לזוז. עוד סטייבל. עוד חבורה שנבנית סביבו. עוד עשרות דקות מסך. עוד פיודים שנמרחים. ועוד תחושה ש-AEW מתעקשת להציג את כריס ג'ריקו כאילו הוא עדיין אחד מעמודי התווך הבלתי מעורערים של התוכנית, גם כשהקהל כבר התחיל להרגיש אחרת.
ואולי הדוגמה הכי מתסכלת לזה הייתה הסיפור עם דניאל גרסיה. על הנייר, היה כאן כמעט מתכון מושלם לפריצה של כוכב צעיר: מתאבק טכני, רציני, מוכשר, שמסתובב עם ג'ריקו ו-JAS אבל נמשך יותר ויותר לכיוון של רסלינג “טהור”, כבוד מקצועי, והעולם של בריאן דניאלסון ו-Blackpool Combat Club. היה שם קונפליקט טבעי, הייתה שם הזדמנות אמיתית לתת לגרסיה רגע של התנתקות ופריצה, והיו נקודות שבהן באמת נראה היה ש-AEW הולכת להשתמש בג'ריקו כדי להעלות מישהו אחר שלב. אבל כמו שקרה יותר מדי פעמים סביבו, הסיפור הזה נמרח, איבד חדות, הסתבך, ובסופו של דבר השאיר תחושה שהפוקוס חוזר שוב קודם כול לג'ריקו. זה הרגיש כמו סיפור שיכול היה להפוך לרגע הפריצה של גרסיה – הרגע שבו הוא מתנתק מג'ריקו ומה-JAS וממצב את עצמו כמשהו אחר – אבל בפועל, התחושה הייתה שהסיפור שוב חוזר לשרת בעיקר את כריס ג'ריקו.
ופה, בעיניי, נמצאת כל הטרגדיה של הסיפור הזה. לא שג'ריקו הפסיק להיות כריזמטי, ולא שהוא שכח איך לדבר או איך לבנות דמות. הבעיה הייתה אחרת: בשלב מסוים יותר מדי סיפורים סביבו התחילו להרגיש כאילו הם נבחנים קודם כול דרך השאלה “איך זה משרת את ג'ריקו?” במקום דרך השאלה “איך זה משרת את AEW ואת מי שעומד מולו?” ברגע שזה קורה, אתה כבר לא האיש שמקדם את המוצר – אתה האיש שהמוצר מתחיל להתעקם סביבו.
השורה התחתונה: גיבור של AEW, אבל גם אזהרה
ואי אפשר לקחת מג'ריקו את מה שהוא עשה בשנים הראשונות. אי אפשר למחוק את העובדה שהוא היה החתימה שנתנה לארגון לגיטימציה, שהוא היה האלוף הראשון, שהוא החזיק את Dynamite על הגב בחודשים הראשונים, ושהוא נתן ל-AEW כריזמה, ביטחון, שם ותחושה של מוצר גדול מהרגע הראשון. בלי ג'ריקו, AEW כנראה עדיין הייתה קמה – אבל קשה לדעת אם היא הייתה מצליחה להרגיש “אמיתית” באותה מהירות.
מצד שני, גם אי אפשר להתעלם מזה שבשלב מסוים הוא הפך לאחד הסמלים הכי בולטים של השחיקה. במקום לעבור בהדרגה לתפקיד של אגדה ותיקה שבוחרת את הרגעים שלה, מופיעה כשצריך, ונותנת לדור הבא לפרוח גם בלעדיה, ג'ריקו המשיך להתנהג כאילו AEW עדיין צריכה להסתובב סביבו באותו אופן שבו הייתה צריכה להסתובב סביבו ב-2019. ושם, בדיוק שם, התחיל הסדק.
וזו אולי השורה התחתונה של כל הסיפור הזה: כריס ג'ריקו הוא גם אחד הגיבורים הגדולים של AEW וגם אחת האזהרות הגדולות שלה. הוא היה האיש שעזר להפוך את החברה החדשה למשהו שאי אפשר לזלזל בו, האיש שנתן לה את האלוף הראשון הנכון בזמן הנכון, והכוכב שסחב אותה על הגב כשהיא הייתה הכי פגיעה. אבל הוא גם המחיש, אולי יותר מכל אחד אחר, עד כמה קשה לארגון חדש להיפרד באמת מהשמות שבנו אותו – גם כשהם כבר לא משרתים את המוצר באותו אופן.
אם AEW נולדה מתוך המרד של The Elite, התסכול מהמונופול של WWE והטירוף של All In, אז כריס ג'ריקו היה האיש שהפך את המרד הזה למשהו מוחשי. הוא לא היה מייסד, לא היה חלק מ-Being The Elite, ולא היה אחד האנשים שבנו את הקהילה מאפס – אבל הוא היה הכוכב הראשון שנתן ל-AEW את מה שהיא הייתה צריכה יותר מכל בתחילת הדרך: לגיטימיות. ג'ריקו לא הגיע כדי להיות עוד שם גדול על הפוסטר. הוא הגיע כדי להיות הפנים המוכרות של חברה חדשה, האלוף הראשון שלה, האיש שיכול לעמוד בחזית מוצר שעוד לא שידר אפילו פרק טלוויזיה שבועי אחד – ולגרום לו להרגיש אמיתי. ובדיוק בגלל זה, הסיפור שלו ב-AEW הוא גם אחד הסיפורים הכי מורכבים בתולדות החברה: סיפור על כוכב שהיה חיוני להצלחתה המוקדמת, אבל עם הזמן הפך גם לאחת הדמויות שהכי סימלו את תחושת המיצוי, המריחה והקושי של AEW לשחרר מהשמות שבנו אותה.
למה החתימה של ג'ריקו הייתה רגע כל כך גדול?
כדי להבין למה ג'ריקו היה כל כך חשוב ל-AEW, צריך לזכור באיזה מעמד הוא הגיע אליה. לא כאגדה מזדקנת שבאה “לעשות עוד סיבוב”, אלא כאחד האנשים הבודדים בדורו שבאמת עברו כמעט בכל תחנה חשובה בעולם הרסלינג. עוד לפני הפריצה הגדולה בארצות הברית, ג'ריקו בנה לעצמו שם במקסיקו וביפן – בין היתר ב-CMLL וב-WAR – אחר כך עבר דרך ECW ו-WCW, הפך לכוכב־על, אלוף עולם ודמות מפתח ב-WWE, ובהמשך גם הוכיח מחדש ב-NJPW שהוא לא רק אגדת עבר, אלא אטרקציה בינלאומית חיה ונושמת שיודעת להמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם. זו נקודה קריטית, כי כשג'ריקו הגיע ל-AEW הוא לא הגיע כ“עוד כוכב WWE לשעבר”, אלא כמתאבק עם הילה עולמית אמיתית – מישהו שכבר הוכיח את עצמו כמעט בכל זירה אפשרית, בכמה סגנונות שונים, ובכמה תקופות שונות לחלוטין של הקריירה שלו. הרזומה שלו לא שידר נוסטלגיה. הוא שידר משקל.
והחיבור הראשון בין ג'ריקו לבין המהפכה של The Elite הגיע ב-All In 2018 – וכאן חשוב להבין עד כמה הרגע הזה היה גדול בזמן אמת. ג'ריקו כבר היה עמוק בתוך התקופה המחודשת שלו ב-NJPW, אחרי הקרב הגדול מול קני אומגה ב-Wrestle Kingdom 12 והזכייה באליפות הבין-יבשתית מול טצויה נאיטו. במקביל, הוא גם שידר לא פעם שהעתיד שלו מחוץ ל-WWE, אם בכלל, נמצא בעיקר בהרפתקאות מיוחדות ביפן – לא בקפיצה לארגון אמריקאי חדש. דווקא בגלל זה, ההופעה שלו ב-All In הייתה כל כך מטלטלת. אחרי שקני אומגה ניצח את פנטה אל זירו מ, ג'ריקו תקף אותו כשהוא מחופש לפנטה – ורק אז נחשף שמדובר בו. זה לא היה עוד “דיביוט מפתיע”; זה היה רגע שבו אחד הכוכבים הגדולים בדורו סימן בפועל שהוא רואה במה שקודי, הבאקס ואומגה בונים משהו גדול מספיק כדי להיות חלק ממנו.
וזה היה הרגע שבו AEW, עוד לפני שנולדה רשמית, הפסיקה להרגיש כמו חלום של אוהדי אינדיז והתחילה להרגיש כמו איום אמיתי. כי All In היה הרבה יותר מאירוע מוצלח: הוא היה מבחן היתכנות. הוא שאל אם חבורה של מתאבקים מחוץ ל-WWE יכולה למכור אולם גדול, להרים אירוע שנראה גדול, ולהחזיק ערב שמרגיש כמו אלטרנטיבה אמיתית. ההצלחה של האירוע ענתה על זה ב"כן". אבל ההופעה של ג'ריקו הוסיפה עוד שכבה – היא אמרה לעולם שגם שמות בסדר הגודל הכי גבוה של התעשייה מסתכלים על מה שקורה פה ורוצים להיות חלק מזה. אם All In הוכיח שיש קהל מטורף לאלטרנטיבה, ג'ריקו היה אחד האנשים הראשונים שהוכיחו שגם כוכבי־על אמיתיים מזהים את האלטרנטיבה הזאת כמשהו ששווה לקפוץ עליו.
וכשההכרזה על AEW הגיעה רשמית בתחילת 2019, החתימה של ג'ריקו הייתה אולי הצעד הכי חשוב של החברה מחוץ למייסדים עצמם. The Elite הביאו איתם קהל, הייפ, קהילה, הצלחה עצמאית ורוח מהפכנית; ג'ריקו הביא משהו אחר – חותמת כשרות מיידית. פתאום AEW כבר לא נראתה רק כמו “החברה של קודי, הבאקס ואומגה”. היא נראתה כמו מקום שאחד הכוכבים הכי גדולים של דורו בחר לשים עליו את השם שלו. אם אתה אוהד רסלינג שלא חי את סצנת האינדיז, השם “האנגמן אדם פייג'” אולי לא אמר לך הרבה בתחילת 2019; כריס ג'ריקו, לעומת זאת, אמר לך הכול. הוא היה הפנים המוכרות ש-AEW הייתה חייבת ליד הלוגו החדש שלה, השם שיכול היה לגרום גם לצופה הספקן ביותר לעצור ולהגיד: אוקיי, אם ג'ריקו בפנים – כנראה שיש פה משהו רציני.
האלוף הראשון ש-AEW הייתה חייבת
ההחלטה הכי חשובה של AEW בתחילת הדרך הייתה גם אחת ההחלטות הכי נכונות שלה: לתת לג'ריקו להיות אלוף העולם הראשון. ב-Double or Nothing 2019 הוא ניצח את קני אומגה בקרב שקבע מי יתמודד מול האנגמן אדם פייג' על אליפות העולם הראשונה של AEW, וב-All Out 2019 הוא ניצח את האנגמן והפך לאלוף העולם הראשון בתולדות החברה.
בדיעבד, קל להסתכל על הסיפור של האנגמן ולחשוב איזה רגע סמלי זה היה יכול להיות אם דווקא הוא היה האלוף הראשון. אבל AEW של 2019 לא הייתה צריכה סמל – היא הייתה צריכה עוגן. היא הייתה צריכה מישהו שייתן לחגורה החדשה יוקרה מיידית, מישהו שיוכל לעמוד בראש הפוסטרים, לדבר בטלוויזיה, להחזיק את השבועות הראשונים של Dynamite, ולגרום גם לקהל הספקני להבין שהאליפות הזאת חשובה. ג'ריקו היה בדיוק האיש הזה. הוא לא היה “העתיד” של החברה – הוא היה האיש שהפך את העתיד שלה לאפשרי.
מכאן התחילה תקופת Le Champion, התקופה שבה ג'ריקו לא רק היה האלוף הראשון, אלא גם הלב הפועם של AEW. מהרגע שהוא זכה בתואר, הוא עטף את עצמו בדמות של האלוף היהיר, המנופח, המצחיק והמעצבן, רכב עד הסוף על “A little bit of the bubbly”, והפך כמעט כל הופעה שלו בטלוויזיה למשהו שהרגיש גדול יותר. אפילו התקרית האמיתית שבה חגורת האליפות שלו נגנבה כמה שעות אחרי הזכייה ב-All Out – ואז נמצאה מחדש – הפכה לחלק מהמיתולוגיה של AEW המוקדמת, פשוט כי היא התאימה בצורה מושלמת לדמות שלו. זה היה ג'ריקו במיטבו: לקחת גם תקרית מביכה ומקרית, ולספח אותה אל תוך הפרסונה כאילו גם היא חלק מההצגה.
אבל מה שהפך את ג'ריקו לכל כך חשוב לא היה רק התואר, אלא העובדה שהוא בנה סביב עצמו מרכז כוח שלם. בפרק הבכורה של Dynamite באוקטובר 2019 נולד הכוח החדש שסבב סביב ג'ריקו, ושבוע לאחר מכן הוא כבר קיבל שם רשמי: The Inner Circle. זה היה מהלך קריטי. ג'ריקו לא היה רק האלוף; הוא היה האיש שסביבו נבנה עולם שלם. היה לו סטייבל, היו לו סגמנטים, היו לו יריבויות, והייתה לו נוכחות שהפכה כמעט כל פרק של Dynamite למשהו שמרגיש חשוב יותר. בתקופה שבה AEW עדיין חיפשה את הזהות שלה על המסך, ג'ריקו כבר ידע בדיוק מה הוא עושה: הוא לקח זמן מסך, החזיק פרומואים, הוביל סיפורים, והפך את עצמו למוקד של התוכנית. במובן הזה, הוא לא היה רק האלוף הראשון של AEW – הוא היה אחד האדריכלים הראשיים של Dynamite המוקדמת.
קודי, מוקסלי והתחושה ש-AEW היא כבר לא ניסוי
הפיוד עם קודי רודס בסוף 2019 היה אחת הדוגמאות הכי טובות לכמה ג'ריקו היה חשוב לתחילת הדרך של החברה. קודי היה אחד הפנים המזוהים ביותר עם המהפכה של AEW, האיש שהקהל ראה בו סמל למרד נגד המונופול של WWE, והמתאבק שנראה כמו מועמד טבעי להפוך לאלוף. ג'ריקו, מנגד, היה האלוף הראשון והכוכב הגדול שהחברה הציבה בראש ההר. לכן הסיפור ביניהם עבד כל כך טוב: הוא הפגיש בין אחד האנשים שייצגו את החלום החדש של AEW לבין האיש שהחזיק כרגע את החותמת הרשמית של הלגיטימיות שלה. ההפסד של קודי ב-Full Gear 2019, יחד עם הסטיפולציה שקבעה שהוא לא יוכל לאתגר שוב על אליפות העולם, הפך לאחד הרגעים המכוננים של AEW המוקדמת – וג'ריקו היה האיש ששמר על הפסגה הזאת יוקרתית, מרושעת וקשה להשגה.
אחר כך הגיעו ההגנות מול דרבי אלין וסקורפיו סקיי, ואז הפיוד הגדול עם ג'ון מוקסלי. כאן כבר לא היה מדובר רק בעוד יריבות על התואר, אלא ברגע מעבר אמיתי. מוקסלי היה הכוכב החם שברח מ-WWE, הגיע ל-AEW עם אנרגיה של אדם שבא לפרק את המערכת, והפך מהר מאוד לאחד הפרצופים הכי חזקים בחברה. ג'ריקו, לעומתו, היה האיש שהחזיק את הארגון על הגב מאז היום הראשון. הקרב ביניהם ב-Revolution 2020 הרגיש כמו חילופי משמרות: ג'ריקו עשה את העבודה שלו. הוא לקח את החגורה החדשה, עטף אותה בהילה, החזיק את הטלוויזיה על הגב, ונתן ל-AEW את הזמן שהיא הייתה צריכה כדי להתייצב. עכשיו הגיע הרגע להעביר את המפתחות למוקסלי ולשלב הבא של החברה.
וזו בדיוק הנקודה שצריך להבין: ג'ריקו לא היה רק האלוף הראשון של AEW. הוא היה רשת הביטחון שלה. כשהכול עוד היה חדש, לא יציב, ולא ברור אם הארגון הזה באמת יכול להחזיק מעמד, ג'ריקו היה האיש ש-AEW ידעה שהיא יכולה לשים בפרונט ולקבל מוצר שמרגיש גדול. הוא לא היה רק שם נוצץ ברוסטר; הוא היה הגשר בין “פרויקט מסקרן” לבין “חברת רסלינג אמיתית”.
ואז התחילה השחיקה
הבעיה היא שאחרי ההפסד למוקסלי, ג'ריקו לא באמת זז אחורה. להפך. גם בלי התואר, הוא נשאר במרכז, והחברה המשיכה לבנות סביבו זמן מסך עצום, פיודים ארוכים, סטייבלים, סגמנטים ופרויקטים. בהתחלה עוד היה בזה היגיון. בתקופת הקורונה, למשל, Inner Circle עדיין הייתה חלק מרכזי מאוד מהתוכנית, וג'ריקו היה אחד האנשים שהכי קל היה להחזיק סביבם טלוויזיה. ה-Stadium Stampede הראשון ב-Double or Nothing 2020 היה הצלחה גדולה, ו-Inner Circle מול The Elite היה חלק משמעותי מהכאוס היצירתי ש-AEW ניסתה לייצר בעידן בלי קהל. גם החיבור שלו עם סמי גווארה המשיך להיות נכס חשוב.
אבל אז הגיע הפיוד עם אורנג' קאסידי, ושם, בעיני לא מעט צופים – וגם בעיניי – התחיל אחד השלבים המעייפים יותר של ג'ריקו ב-AEW. כן, אפשר לטעון שהפיוד הזה נתן לקאסידי עוד חשיפה, ואפשר להזכיר את Mimosa Mayhem בתור גימיק שאנשים עדיין זוכרים – אבל בשורה התחתונה, הוא הרגיש כמו פיוד שנמשך יותר מדי ולא הצדיק את האורך שלו. במקום סיפור חד, קיבלנו רצף של קרבות, סגמנטים וגימיקים שהרגישו כמו ניסיון לסחוט עוד ועוד זמן מסך מאותה יריבות. וזו הייתה נקודה חשובה, כי כאן התחיל להיווצר דפוס: ג'ריקו כבר לא היה האלוף הראשון שצריך להחזיק את החברה על הגב, אבל הוא עדיין קיבל יחס של דמות שחייבת להיות במרכז כמעט בכל מחיר.
הפיוד עם MJF כבר לקח את התחושה הזאת צעד קדימה. על הנייר זה היה מאצ'אפ מושלם: ההיל הוותיק והאגדי מול ההיל הצעיר, השנון והשאפתן ביותר בחברה. ובהתחלה זה באמת עבד. הכימיה ביניהם הייתה מצוינת, הסיפור של MJF שמנסה לחדור לתוך Inner Circle כדי לפרק אותה מבפנים היה חזק, ו-Le Dinner Debonair הפך מיד לאחד הרגעים הכי זכורים של התקופה. אבל כמו שקרה לא פעם עם ג'ריקו ב-AEW, גם כאן הסיפור לא ידע לעצור בזמן. הוא התפוצץ להקמת The Pinnacle, נמשך ל-Blood & Guts, המשיך ל-Stadium Stampede נוסף, ואחר כך נמרח גם ל-Five Labours of Jericho. כל אחד מהחלקים האלה היה יכול לעבוד בפני עצמו. הבעיה הייתה שביחד הם יצרו תחושה של פיוד שלא נגמר – סיפור שכל הזמן מוסיף עוד שכבה, עוד שבוע, עוד תחנה, גם כשהוא כבר היה צריך להגיע לשיא ולסיים.
וכאן מתחיל להופיע ההבדל בין ג'ריקו של 2019 לבין ג'ריקו של השנים שאחר כך. בתחילת הדרך הוא הרגיש כמו אדם ש-AEW זקוקה לו כדי לשרוד. בשלב הזה הוא כבר התחיל להרגיש כמו אדם ש-AEW לא מצליחה להפסיק לסובב סביבו, גם כשהיא כבר לא באמת צריכה.
JAS, דניאל גרסיה, והמעבר מג'ריקו ההכרחי לג'ריקו המעייף
התחושה הזאת רק התחזקה ב-2022 עם Jericho Appreciation Society. על הנייר, היה כאן רעיון חכם: ג'ריקו, אחד האנשים הכי מזוהים עם WWE לאורך הקריירה שלו, מקים בתוך AEW קבוצה של “ספורטס אנטרטיינרס” ועוקץ את כל השיח של “אנחנו לא WWE”. היו שם רגעים טובים, היו שם סגמנטים מבדרים, והכאוס מול אדי קינגסטון ו-Blackpool Combat Club סיפק לא מעט רגעים טובים. אבל בסופו של דבר JAS גם סימלה יותר מכל את השלב שבו ג'ריקו התחיל להרגיש כמו דמות שלא מוכנה לזוז. עוד סטייבל. עוד חבורה שנבנית סביבו. עוד עשרות דקות מסך. עוד פיודים שנמרחים. ועוד תחושה ש-AEW מתעקשת להציג את כריס ג'ריקו כאילו הוא עדיין אחד מעמודי התווך הבלתי מעורערים של התוכנית, גם כשהקהל כבר התחיל להרגיש אחרת.
ואולי הדוגמה הכי מתסכלת לזה הייתה הסיפור עם דניאל גרסיה. על הנייר, היה כאן כמעט מתכון מושלם לפריצה של כוכב צעיר: מתאבק טכני, רציני, מוכשר, שמסתובב עם ג'ריקו ו-JAS אבל נמשך יותר ויותר לכיוון של רסלינג “טהור”, כבוד מקצועי, והעולם של בריאן דניאלסון ו-Blackpool Combat Club. היה שם קונפליקט טבעי, הייתה שם הזדמנות אמיתית לתת לגרסיה רגע של התנתקות ופריצה, והיו נקודות שבהן באמת נראה היה ש-AEW הולכת להשתמש בג'ריקו כדי להעלות מישהו אחר שלב. אבל כמו שקרה יותר מדי פעמים סביבו, הסיפור הזה נמרח, איבד חדות, הסתבך, ובסופו של דבר השאיר תחושה שהפוקוס חוזר שוב קודם כול לג'ריקו. זה הרגיש כמו סיפור שיכול היה להפוך לרגע הפריצה של גרסיה – הרגע שבו הוא מתנתק מג'ריקו ומה-JAS וממצב את עצמו כמשהו אחר – אבל בפועל, התחושה הייתה שהסיפור שוב חוזר לשרת בעיקר את כריס ג'ריקו.
ופה, בעיניי, נמצאת כל הטרגדיה של הסיפור הזה. לא שג'ריקו הפסיק להיות כריזמטי, ולא שהוא שכח איך לדבר או איך לבנות דמות. הבעיה הייתה אחרת: בשלב מסוים יותר מדי סיפורים סביבו התחילו להרגיש כאילו הם נבחנים קודם כול דרך השאלה “איך זה משרת את ג'ריקו?” במקום דרך השאלה “איך זה משרת את AEW ואת מי שעומד מולו?” ברגע שזה קורה, אתה כבר לא האיש שמקדם את המוצר – אתה האיש שהמוצר מתחיל להתעקם סביבו.
השורה התחתונה: גיבור של AEW, אבל גם אזהרה
ואי אפשר לקחת מג'ריקו את מה שהוא עשה בשנים הראשונות. אי אפשר למחוק את העובדה שהוא היה החתימה שנתנה לארגון לגיטימציה, שהוא היה האלוף הראשון, שהוא החזיק את Dynamite על הגב בחודשים הראשונים, ושהוא נתן ל-AEW כריזמה, ביטחון, שם ותחושה של מוצר גדול מהרגע הראשון. בלי ג'ריקו, AEW כנראה עדיין הייתה קמה – אבל קשה לדעת אם היא הייתה מצליחה להרגיש “אמיתית” באותה מהירות.
מצד שני, גם אי אפשר להתעלם מזה שבשלב מסוים הוא הפך לאחד הסמלים הכי בולטים של השחיקה. במקום לעבור בהדרגה לתפקיד של אגדה ותיקה שבוחרת את הרגעים שלה, מופיעה כשצריך, ונותנת לדור הבא לפרוח גם בלעדיה, ג'ריקו המשיך להתנהג כאילו AEW עדיין צריכה להסתובב סביבו באותו אופן שבו הייתה צריכה להסתובב סביבו ב-2019. ושם, בדיוק שם, התחיל הסדק.
וזו אולי השורה התחתונה של כל הסיפור הזה: כריס ג'ריקו הוא גם אחד הגיבורים הגדולים של AEW וגם אחת האזהרות הגדולות שלה. הוא היה האיש שעזר להפוך את החברה החדשה למשהו שאי אפשר לזלזל בו, האיש שנתן לה את האלוף הראשון הנכון בזמן הנכון, והכוכב שסחב אותה על הגב כשהיא הייתה הכי פגיעה. אבל הוא גם המחיש, אולי יותר מכל אחד אחר, עד כמה קשה לארגון חדש להיפרד באמת מהשמות שבנו אותו – גם כשהם כבר לא משרתים את המוצר באותו אופן.
![[Image: bnGtV.gif]](https://s13.gifyu.com/images/bnGtV.gif)