אשכול שאלות | כניסה רכה לAEW

[Liorton]

(06-20-2026, 03:38 PM)NoamRR כתב:  ההיסטוריה של אוספרי וסוורב עד הדלת האסורה 2026

קינג


נחמד שעוד פעם חוזרים לכל העניין של אוספריי מתלבט אם לחצות את הקווים (נחמד לי, לא יודע איך זה לכם).
בכל מקרה, אוספריי באמת מרגיש לי ליגה מעל מהרגע הראשון שראיתי אותו, והפרומו עם סוורב העיף לי את המוח.
אני גם אשלים בקרוב את הקרב שלהם.

[KB24]

(06-20-2026, 09:20 AM)Orton כתב:  

לא הייתי בטוח אם יש עוד ביקוש לפרקים כאלה והשבוע הזה היה עמוס
נחזור לעניינים השבוע, כמו שנועם כתב אם יש דברים שמעניינים אתכם תרשמו
 

(06-20-2026, 03:38 PM)NoamRR כתב:  דניאלסון-אוספרי

*זה כנראה הקרב הכי טוב של הארגון אי פעם

נועם נתן פה סקירה מעולה לפרק הראשון ביניהם, אני רק אוסיף שלפי הדיווחים שהיו אז אוספרי עצמו היה זה שדחף לקרב מול סוורב בשביל להוציא אותו אובר.

[Liorton]

(06-20-2026, 07:59 PM)KB24 כתב:  לא הייתי בטוח אם יש עוד ביקוש לפרקים כאלה והשבוע הזה היה עמוס
נחזור לעניינים השבוע, כמו שנועם כתב אם יש דברים שמעניינים אתכם תרשמו
 

*זה כנראה הקרב הכי טוב של הארגון אי פעם

נועם נתן פה סקירה מעולה לפרק הראשון ביניהם, אני רק אוסיף שלפי הדיווחים שהיו אז אוספרי עצמו היה זה שדחף לקרב מול סוורב בשביל להוציא אותו אובר.

לפחות ממני הביקוש קיים
כמובן עדיף שזה לא יהיה רק אני

דניאלסון - אוספריי היה קרב שקשה לפספס גם כשלא עקבתי אחרי המוצר, ראיתי אותו כבר אז.
מסכים כמובן שזה היה קרב מעולה. אם אני לא טועה זה הקרב הראשון של אוספריי שראיתי.

[KB24]

(06-20-2026, 08:04 PM)Orton כתב:  דניאלסון - אוספריי היה קרב שקשה לפספס

מבחינתי אם יש משהו שלא רואה האבקות וצריך לשכנע אותו לראות האבקות זה בעזרת הקרב הזה (ומייקלס - טייקר)

[KB24]

אחד ביום למצטרפים החדשים – Bullet Club – האימפריה שילדה את The Elite, את All In ואת AEW

אחרי שדיברנו על לידת AEW ועל פתיחת ה-Forbidden Door, הגיע הזמן לעצור רגע ולחזור לכוח אחד שבלעדיו כנראה כל הסיפור הזה לא היה קורה. כי לפני שטוני קהאן נכנס לתמונה, לפני ש-Being The Elite הפכה לחממת הסטוריליינים הכי משוגעת ברסלינג, ולפני שקודי, קני אומגה והיאנג באקס הוכיחו שאפשר למכור עשרת אלפים כרטיסים בלי WWE – הייתה קבוצה אחת ששינתה את כל חוקי המשחק: Bullet Club.

לא מדובר בעוד סטייבל מצליח ב-NJPW, וגם לא רק בעוד חבורת הילס עם חולצות מגניבות. Bullet Club הייתה מהפכה תרבותית, שיווקית ועסקית. היא הייתה הרגע שבו חבורת מתאבקים מחוץ ל-WWE הוכיחה שאפשר להפוך למותג בינלאומי אמיתי בלי גב של תאגיד ענק, בלי חוזה טלוויזיה אמריקאי קלאסי ובלי שמכונת השיווק של וינס מקמהן תעמוד מאחוריך. במובנים רבים, אם AEW היא המהפכה הגדולה של סוף שנות ה-2010 ותחילת שנות ה-2020, אז Bullet Club הייתה טיוטת הבטא שלה – המקום שבו קני אומגה, היאנג באקס, קודי רודס, האנגמן אדם פייג' ואחרים למדו איך בונים קהל, איך מוכרים מרצ'נדייז, איך יוצרים קהילה, ואיך הופכים קבוצת רסלינג לתנועה של ממש.

כדי להבין עד כמה Bullet Club הייתה חשובה, צריך לחזור ל-2013. באותם ימים NJPW כבר הייתה עמוק בתוך תקופת רנסנס ביפן, עם כוכבים כמו הירושי טנהאשי, קאזוצ'יקה אוקאדה ושינסקה נקאמורה, אבל במערב היא עדיין לא הייתה מוצר מיינסטרים באמת. אוהדי רסלינג כבדים הכירו את השמות הגדולים, אבל עבור רוב הקהל האמריקאי, כל מה שלא היה WWE – או במקרה הטוב TNA – עדיין נחשב לשוליים. ואז הגיע פרינס דביט – מי שהעולם יכיר אחר כך כפין באלור – והחליט לשבור את הדמות שכולם הכירו. דביט היה עד אז אחד מכוכבי מחלקת הג'וניורים הגדולים של NJPW ואחד האהובים בקהל, אבל במהלך 2013 הוא החל להתרחק מהדמות המכובדת שלו, לזלזל ביריבים, לאבד סבלנות כלפי השיטה היפנית המסורתית, ובסופו של דבר פנה נגד שותפו הוותיק ריוסוקה טגוצ'י. בנקודה הזו נולד הרעיון להקים קבוצה חדשה של גאייג'ינים – זרים – שלא מנסים להשתלב בתרבות של NJPW, אלא באים לפלוש אליה.

ב-3 במאי 2013, אחרי שורת מתחים והיל טרן ברור של דביט, הוקמה Bullet Club רשמית. הגרעין המקורי כלל את דביט, טאמה טונגה, קארל אנדרסון ו-באד לאק פאלה. מאוחר יותר באותה שנה הצטרפו גם Doc Gallows ו-The Young Bucks – מאט וניק ג'קסון – והקבוצה התחילה לקבל צורה מלאה. חשוב להבין מה הייתה המשמעות של Bullet Club בזמן אמת: זו לא הייתה "עוד קבוצה". זו הייתה חבורת זרים יהירים, אלימים, מרמים, מתערבים, חסרי כבוד למסורת היפנית, שנכנסה לזירה כאילו היא באה להשתלט על NJPW מבפנים. הם לא ניסו להיות "הילים מגניבים"; הם הוצגו ממש ככוח זר שמזהם את המערכת. ביפן זה עבד מצוין כי הקהל ראה בהם פולשים; במערב זה עבד אפילו יותר טוב, כי פתאום היה ב-NJPW מותג שקל להבין, לאהוב, לשנוא ובעיקר ללבוש. הלוגו של הגולגולת עם שני הרובים, הסלנג, המחוות, החולצות השחורות והתחושה של "כנופיה" – כל אלה הפכו את Bullet Club כמעט מיד למשהו שחורג הרבה מעבר לעוד סטייבל בזירה.

השלב הראשון של Bullet Club – עידן פרינס דביט – הוא אולי לא התקופה הכי נוצצת בהיסטוריה של הקבוצה, אבל הוא זה שקבע את ה-DNA שלה. דביט יצר קבוצה אנטי-ממסדית, אגרסיבית, מתריסה, כזו ששוברת את קוד הכבוד של הפורורסו. זו הייתה Bullet Club בגרסתה הכי "כנופייתית": פחות אימפריה נוצצת ויותר חבורת בריונים שמטילה אימה על NJPW. אבל אחד הדברים הכי חשובים בהיסטוריה של Bullet Club התברר דווקא כשדביט עזב ל-WWE ב-2014. במקום שהקבוצה תקרוס עם המייסד שלה, היא עשתה את מה שיהפוך למאפיין הגדול ביותר שלה: היא המציאה את עצמה מחדש.

מי שנבחר להחליף את דביט היה AJ Styles, וזה הרגע שבו Bullet Club עברה מהיותה "כנופיית גאייג'ינים מסוכנת" ללהיות אימפריית-על. סטיילס הגיע ל-NJPW אחרי שנים ב-TNA, וכבר מהרגע הראשון הוצג כאיש שמסוגל לא רק להמשיך את הקבוצה – אלא לקחת אותה למקום חדש. תחת AJ, Bullet Club הפכה לכוח השולט בארגון. חודש בלבד אחרי שהצטרף, הוא כבר זכה באליפות IWGP במשקל כבד, וקארל אנדרסון, דוק גאלוס, הבאקס ושאר החברים ביססו את הקבוצה כמעט בכל מחלקה אפשרית. אם דביט בנה את הרעיון, AJ הפך אותו למכונת הצלחה. פתאום Bullet Club כבר לא הייתה רק קבוצה מעצבנת של זרים, אלא הכוח הדומיננטי ביותר ב-NJPW – עם תארים, עם נוכחות, ועם תחושה שהכול עובר דרכה.



אבל ההשפעה הגדולה באמת של תקופת AJ לא הייתה רק בזירה. היא הייתה מחוץ לזירה. בתקופה הזו Bullet Club הפכה ממותג חם ביפן לתופעה בינלאומית אמיתית. אוהדים בארצות הברית, קנדה, בריטניה ואוסטרליה התחילו ללכת עם חולצות Bullet Club כאילו מדובר במותג מיינסטרים. החולצות של הקבוצה נמכרו במספרים עצומים, ובשלב מסוים אפילו Hot Topic – רשת קמעונאית אמריקאית גדולה שמוכרת מרצ'נדייז של מוזיקה, גיקים ופופ-קאלצ'ר – התחילה למכור חולצות Bullet Club. זה נשמע היום כמעט טריוויאלי, אבל אז זו הייתה רעידת אדמה: קבוצה מ-NJPW, בלי חשיפה של WWE, הפכה למותג שהקהל האמריקאי מזהה על המדף. זו הייתה אחת ההוכחות הראשונות בעידן המודרני לכך שמתאבקים מחוץ ל-WWE יכולים להפוך לכוכבי מרצ'נדייז גלובליים. והלקח הזה יהיה קריטי בהמשך עבור הבאקס, אומגה וקודי.

ואז הגיע הרגע ששינה הכול באמת.

בינואר 2016 AJ סטיילס, קארל אנדרסון ודוק גאלוס עזבו ל-WWE. ברגע הראשון זה נראה כמו מכה קשה מאוד ל-Bullet Club – שוב המנהיג עוזב, שוב הלב של הקבוצה נקרע החוצה. אבל כמו במקרה של דביט, גם הפעם הקבוצה לא קרסה. להפך. ב-New Year Dash 2016 קני אומגה תקף את AJ סטיילס, הדיח אותו מהקבוצה, והוכתר כמנהיג החדש. בדיעבד, זה היה הרגע שבו Bullet Club הפסיקה להיות רק סטייבל מצליח והתחילה להפוך למשהו הרבה יותר גדול. אם דביט היה המייסד ו-AJ היה המצביא, קני אומגה היה האיש שהפך את Bullet Club לתופעה תרבותית.



כאן בדיוק נולדה The Elite.

חשוב לדייק: The Elite לא הייתה בהתחלה סטייבל נפרד מ-Bullet Club, אלא הגרעין היצירתי והכוכבי שלה – קני אומגה, היאנג באקס, ובהמשך גם האנגמן אדם פייג' ואחרים. תחת אומגה, הקבוצה עברה טרנספורמציה. היא עדיין הייתה הילית, עדיין מרדנית, אבל היא הפכה להרבה יותר מודעת לעצמה, הרבה יותר "אינטרנטית", הרבה יותר מטא. במקום רק חבורה של בריונים שבאים לזהם את NJPW, היא התחילה להרגיש כמו חבורת סופרסטארים שיודעת גם לצחוק על עצמה, גם לשבור את הקיר הרביעי, גם לדבר ישירות לקהל וגם לבנות לעצמה קהילה. במילים אחרות: זה השלב שבו Bullet Club הפסיקה להיות רק קבוצה ב-NJPW והתחילה להפוך ליקום תוכן.

ופה אנחנו מגיעים לנקודה שאי אפשר להגזים בחשיבות שלה: Being The Elite.

הבאקס כבר הראו קודם שהם מבינים איך להשתמש באינטרנט, אבל בתקופת אומגה BTE הפכה ממיני-ולוג חמוד לכלי ששינה את חוקי המשחק. דרך BTE, The Elite לא רק קידמו קרבות; הם בנו עולם שלם. בדיחות פנימיות, מתחים, דרמות, פיודים, cliffhangers, יחסים בין דמויות, התייחסויות לאירועים אמיתיים – כל אלה הפכו את הקהל לחלק מהסיפור. פתאום האוהדים לא עקבו רק אחרי מה שקורה ב-NJPW או ב-ROH; הם עקבו אחרי חיים שלמים של הדמויות. The Elite הפכה ממשפחה טלוויזיונית-אינטרנטית שהקהל חי איתה שבוע אחרי שבוע. זה היה אחד הרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה של הרסלינג מחוץ ל-WWE, כי הוא הוכיח שמתאבקים לא חייבים להיות תלויים בטלוויזיה ארצית כדי לבנות מותג ענק. הם יכולים להיות הכותבים, המפיקים, אנשי השיווק והכוכבים של עצמם.

וזה בדיוק הלקח הגדול ביותר של Bullet Club בכלל ושל The Elite בפרט: המתאבקים הבינו שהם לא צריכים רק ארגון שייתן להם במה – הם יכולים להיות הארגון של עצמם. הם יכולים לבנות קהל, למכור חולצות, לייצר באזז, להפעיל קהילה ולהפוך לשמות בינלאומיים גם בלי וינס מקמהן. הרעיון הזה – הרבה יותר מכל זכייה באליפות – הוא הזרע שממנו AEW תצמח בהמשך.

ואז הגיע קודי רודס, והכול התחיל להתפוצץ מבפנים.

קודי הצטרף ל-Bullet Club בדצמבר 2016, זמן קצר אחרי שעזב את WWE במסע שנועד להוכיח שהוא מסוגל להפוך לכוכב גדול בלי המערכת של וינס מקמהן. הוא הגיע עם כריזמה, עם רעב ועם מודעות עצמית חדה מאוד למותג שהוא בונה. ו-Bullet Club הייתה הקרקע המושלמת עבורו. אבל הכניסה של קודי גם האיצה את הקרע שכבר התחיל להיווצר בתוך הקבוצה. כי בשלב הזה Bullet Club כבר לא הייתה ישות אחת ברורה. מצד אחד עמדו אומגה, הבאקס והקו ה"אליטיסטי" – יותר אינטרנטי, יותר קהילתי, יותר ממוקד-כוכבים. מצד שני עמדו חברים ותיקים יותר כמו טאמה טונגה ואחרים, שראו ב-Bullet Club קודם כול כנופיה ולא מופע ריאליטי ביוטיוב.

מכאן נולדה Bullet Club Civil War – אחת התקופות הכאוטיות והחשובות ביותר בכל הסיפור. הרבה אנשים זוכרים אותה כ"פיוד של קודי נגד אומגה", אבל בפועל היא הייתה הרבה יותר מזה. זה היה מאבק על הנשמה של Bullet Club. האם זו עדיין חבורת גאייג'ינים בריונית שמטילה טרור על NJPW, או שכבר מדובר באימפריית תוכן, מרצ'נדייז ופופולריות שחיה גם מחוץ לארגון? האם אומגה והבאקס הם העתיד של הקבוצה, או שהם הפכו אותה למשהו מנותק מהשורשים שלה? האם קודי הוא חיזוק נוצץ, או פולש שמנסה להשתלט? ב-2018 הכול התפוצץ: קודי ואומגה הסתכסכו סביב ההנהגה, האנגמן נקרע בין המחנות, קוטה איבושי חזר לתמונה, והמתח בין The Elite לבין מה שייתפס יותר ויותר כ-"OG Bullet Club" הלך וגבר. בסופו של דבר, הקרע מול טאמה טונגה ואנשיו – ובהמשך העלייה של ג'יי ווייט – הפך את ההיפרדות לבלתי נמנעת.



במבט לאחור, ה-Civil War הזה היה הרבה יותר מפיוד פנימי. הוא היה הסימן לכך ש-The Elite כבר גדולה מדי עבור Bullet Club. אומגה, הבאקס, קודי, האנגמן ומרטי סקורל כבר לא היו רק חברים בסטייבל. הם היו מותג בפני עצמו, קהילה בפני עצמה, מנוע יצירתי בפני עצמו. ובנקודה הזו, הדרך החוצה הייתה כמעט כתובה מראש. באוקטובר 2018 הם עזבו בשקט את Bullet Club כדי להמשיך הלאה כ-The Elite – והמשך הדרך יוביל ישירות ל-All In ואז ל-AEW.

וכאן נמצא לב הסיפור כולו.

כי כל מה שהפך את AEW לאפשרית נבנה בתוך המעבדה הזאת. Bullet Club לימדה את אומגה, את הבאקס, את קודי ואת האנגמן איך לבנות קהל בינלאומי. היא הוכיחה שאפשר למכור מרצ'נדייז מחוץ ל-WWE בכמויות מטורפות. היא יצרה את הקהל האדוק של Being The Elite. היא הראתה שמתאבקים יכולים להיות כותבים, מפיקים, אנשי שיווק ומנועי תוכן בעצמם. היא בנתה את האמון של האוהדים ב-The Elite. וכשדייב מלצר זרק את הציוץ המפורסם על כך שאף אחד מחוץ ל-WWE לא ימכור 10,000 כרטיסים, מי שכבר היו מוכנים לקפוץ על האתגר הזה היו בדיוק האנשים שבנו את עצמם בתוך Bullet Club.

מכאן השרשרת ההיסטורית כבר ברורה:

Bullet Club → The Elite → Being The Elite → All In → AEW

זו לא קלישאה. זו פשוט ההיסטוריה.

Bullet Club לא "הקימה" את AEW במובן הרשמי – טוני קהאן, ההשקעה הכספית, ההחתמות, ההסכמים והמבנה הארגוני הגיעו אחר כך. אבל Bullet Club בנתה את התשתית התרבותית, השיווקית והרגשית שבלעדיה AEW לא הייתה נולדת. היא יצרה את הכוכבים, את הקהל, את האמון, את השפה, את ההייפ ואת התחושה שיש כאן משהו גדול יותר מעוד חבורת מתאבקים.

ואפילו אחרי ש-The Elite עזבו והלכו להקים את AEW, Bullet Club עצמה לא נעלמה. להפך – היא המשיכה להתגלגל בגלגולים שונים. ג'יי ווייט הפך למנהיג הבא, ובהמשך גם דייוויד פינליי לקח את השם לכיוון אגרסיבי יותר. במקביל, AEW עצמה המשיכה לחיות עם הצל של Bullet Club: דרך ג'יי ווייט, דרך Bullet Club Gold, דרך Bang Bang Gang, ובעיקר דרך העובדה שה-DNA של הארגון – השילוב בין רסלינג, מרצ'נדייז, אינטרנט, קהילה ותחושת "אנחנו בונים אלטרנטיבה" – הוא במידה רבה DNA של Bullet Club בתחפושת חדשה.

ולכן, אם צריך לסכם את הכול במשפט אחד, הוא יהיה כזה:

Bullet Club לא הייתה רק הסטייבל הכי חשובה מחוץ ל-WWE. היא הייתה האב-טיפוס של הרסלינג המודרני מחוץ ל-WWE.

היא הוכיחה שמתאבקים יכולים להיות המותג של עצמם.
היא הוכיחה שאפשר לבנות אימפריית מרצ'נדייז בלי וינס מקמהן.
היא הוכיחה שיוטיוב וקהילה יכולים להיות חזקים כמעט כמו טלוויזיה.
והיא הוכיחה שחבורה של מתאבקים מחוץ למיינסטרים יכולה, בסופו של דבר, לשנות את כל הביזנס.

במבט לאחור, Bullet Club הייתה הרבה יותר מקבוצה של הילס ב-NJPW. היא הייתה בית הספר שבו The Elite למדו איך להיות מהפכה.

למה הפרק הזה חשוב כל כך בהיסטוריה של AEW?

כי אם הפרק הקודם סיפר איך AEW נולדה רשמית ב-2019, אז הפרק הזה מספר איך היא נולדה רוחנית הרבה לפני כן. AEW לא צצה יש מאין. היא לא הומצאה בחדר ישיבות של מיליארדרים. היא צמחה מתוך Bullet Club, מתוך התרבות של The Elite, מתוך הקהילה של Being The Elite, ומתוך ההבנה שמתאבקים יכולים לקחת את הגורל שלהם לידיים. במובן הזה, Bullet Club הייתה לא רק הפרולוג של AEW – היא הייתה הטיוטה הראשונה שלה.

[DarkArts]

(06-22-2026, 09:45 AM)KB24 כתב:  

אחד ביום למצטרפים החדשים – Bullet Club – האימפריה שילדה את The Elite, את All In ואת AEW

אחרי שדיברנו על לידת AEW ועל פתיחת ה-Forbidden Door, הגיע הזמן לעצור רגע ולחזור לכוח אחד שבלעדיו כנראה כל הסיפור הזה לא היה קורה. כי לפני שטוני קהאן נכנס לתמונה, לפני ש-Being The Elite הפכה לחממת הסטוריליינים הכי משוגעת ברסלינג, ולפני שקודי, קני אומגה והיאנג באקס הוכיחו שאפשר למכור עשרת אלפים כרטיסים בלי WWE – הייתה קבוצה אחת ששינתה את כל חוקי המשחק: Bullet Club.

לא מדובר בעוד סטייבל מצליח ב-NJPW, וגם לא רק בעוד חבורת הילס עם חולצות מגניבות. Bullet Club הייתה מהפכה תרבותית, שיווקית ועסקית. היא הייתה הרגע שבו חבורת מתאבקים מחוץ ל-WWE הוכיחה שאפשר להפוך למותג בינלאומי אמיתי בלי גב של תאגיד ענק, בלי חוזה טלוויזיה אמריקאי קלאסי ובלי שמכונת השיווק של וינס מקמהן תעמוד מאחוריך. במובנים רבים, אם AEW היא המהפכה הגדולה של סוף שנות ה-2010 ותחילת שנות ה-2020, אז Bullet Club הייתה טיוטת הבטא שלה – המקום שבו קני אומגה, היאנג באקס, קודי רודס, האנגמן אדם פייג' ואחרים למדו איך בונים קהל, איך מוכרים מרצ'נדייז, איך יוצרים קהילה, ואיך הופכים קבוצת רסלינג לתנועה של ממש.

כדי להבין עד כמה Bullet Club הייתה חשובה, צריך לחזור ל-2013. באותם ימים NJPW כבר הייתה עמוק בתוך תקופת רנסנס ביפן, עם כוכבים כמו הירושי טנהאשי, קאזוצ'יקה אוקאדה ושינסקה נקאמורה, אבל במערב היא עדיין לא הייתה מוצר מיינסטרים באמת. אוהדי רסלינג כבדים הכירו את השמות הגדולים, אבל עבור רוב הקהל האמריקאי, כל מה שלא היה WWE – או במקרה הטוב TNA – עדיין נחשב לשוליים. ואז הגיע פרינס דביט – מי שהעולם יכיר אחר כך כפין באלור – והחליט לשבור את הדמות שכולם הכירו. דביט היה עד אז אחד מכוכבי מחלקת הג'וניורים הגדולים של NJPW ואחד האהובים בקהל, אבל במהלך 2013 הוא החל להתרחק מהדמות המכובדת שלו, לזלזל ביריבים, לאבד סבלנות כלפי השיטה היפנית המסורתית, ובסופו של דבר פנה נגד שותפו הוותיק ריוסוקה טגוצ'י. בנקודה הזו נולד הרעיון להקים קבוצה חדשה של גאייג'ינים – זרים – שלא מנסים להשתלב בתרבות של NJPW, אלא באים לפלוש אליה.

ב-3 במאי 2013, אחרי שורת מתחים והיל טרן ברור של דביט, הוקמה Bullet Club רשמית. הגרעין המקורי כלל את דביט, טאמה טונגה, קארל אנדרסון ו-באד לאק פאלה. מאוחר יותר באותה שנה הצטרפו גם Doc Gallows ו-The Young Bucks – מאט וניק ג'קסון – והקבוצה התחילה לקבל צורה מלאה. חשוב להבין מה הייתה המשמעות של Bullet Club בזמן אמת: זו לא הייתה "עוד קבוצה". זו הייתה חבורת זרים יהירים, אלימים, מרמים, מתערבים, חסרי כבוד למסורת היפנית, שנכנסה לזירה כאילו היא באה להשתלט על NJPW מבפנים. הם לא ניסו להיות "הילים מגניבים"; הם הוצגו ממש ככוח זר שמזהם את המערכת. ביפן זה עבד מצוין כי הקהל ראה בהם פולשים; במערב זה עבד אפילו יותר טוב, כי פתאום היה ב-NJPW מותג שקל להבין, לאהוב, לשנוא ובעיקר ללבוש. הלוגו של הגולגולת עם שני הרובים, הסלנג, המחוות, החולצות השחורות והתחושה של "כנופיה" – כל אלה הפכו את Bullet Club כמעט מיד למשהו שחורג הרבה מעבר לעוד סטייבל בזירה.

השלב הראשון של Bullet Club – עידן פרינס דביט – הוא אולי לא התקופה הכי נוצצת בהיסטוריה של הקבוצה, אבל הוא זה שקבע את ה-DNA שלה. דביט יצר קבוצה אנטי-ממסדית, אגרסיבית, מתריסה, כזו ששוברת את קוד הכבוד של הפורורסו. זו הייתה Bullet Club בגרסתה הכי "כנופייתית": פחות אימפריה נוצצת ויותר חבורת בריונים שמטילה אימה על NJPW. אבל אחד הדברים הכי חשובים בהיסטוריה של Bullet Club התברר דווקא כשדביט עזב ל-WWE ב-2014. במקום שהקבוצה תקרוס עם המייסד שלה, היא עשתה את מה שיהפוך למאפיין הגדול ביותר שלה: היא המציאה את עצמה מחדש.

מי שנבחר להחליף את דביט היה AJ Styles, וזה הרגע שבו Bullet Club עברה מהיותה "כנופיית גאייג'ינים מסוכנת" ללהיות אימפריית-על. סטיילס הגיע ל-NJPW אחרי שנים ב-TNA, וכבר מהרגע הראשון הוצג כאיש שמסוגל לא רק להמשיך את הקבוצה – אלא לקחת אותה למקום חדש. תחת AJ, Bullet Club הפכה לכוח השולט בארגון. חודש בלבד אחרי שהצטרף, הוא כבר זכה באליפות IWGP במשקל כבד, וקארל אנדרסון, דוק גאלוס, הבאקס ושאר החברים ביססו את הקבוצה כמעט בכל מחלקה אפשרית. אם דביט בנה את הרעיון, AJ הפך אותו למכונת הצלחה. פתאום Bullet Club כבר לא הייתה רק קבוצה מעצבנת של זרים, אלא הכוח הדומיננטי ביותר ב-NJPW – עם תארים, עם נוכחות, ועם תחושה שהכול עובר דרכה.



אבל ההשפעה הגדולה באמת של תקופת AJ לא הייתה רק בזירה. היא הייתה מחוץ לזירה. בתקופה הזו Bullet Club הפכה ממותג חם ביפן לתופעה בינלאומית אמיתית. אוהדים בארצות הברית, קנדה, בריטניה ואוסטרליה התחילו ללכת עם חולצות Bullet Club כאילו מדובר במותג מיינסטרים. החולצות של הקבוצה נמכרו במספרים עצומים, ובשלב מסוים אפילו Hot Topic – רשת קמעונאית אמריקאית גדולה שמוכרת מרצ'נדייז של מוזיקה, גיקים ופופ-קאלצ'ר – התחילה למכור חולצות Bullet Club. זה נשמע היום כמעט טריוויאלי, אבל אז זו הייתה רעידת אדמה: קבוצה מ-NJPW, בלי חשיפה של WWE, הפכה למותג שהקהל האמריקאי מזהה על המדף. זו הייתה אחת ההוכחות הראשונות בעידן המודרני לכך שמתאבקים מחוץ ל-WWE יכולים להפוך לכוכבי מרצ'נדייז גלובליים. והלקח הזה יהיה קריטי בהמשך עבור הבאקס, אומגה וקודי.

ואז הגיע הרגע ששינה הכול באמת.

בינואר 2016 AJ סטיילס, קארל אנדרסון ודוק גאלוס עזבו ל-WWE. ברגע הראשון זה נראה כמו מכה קשה מאוד ל-Bullet Club – שוב המנהיג עוזב, שוב הלב של הקבוצה נקרע החוצה. אבל כמו במקרה של דביט, גם הפעם הקבוצה לא קרסה. להפך. ב-New Year Dash 2016 קני אומגה תקף את AJ סטיילס, הדיח אותו מהקבוצה, והוכתר כמנהיג החדש. בדיעבד, זה היה הרגע שבו Bullet Club הפסיקה להיות רק סטייבל מצליח והתחילה להפוך למשהו הרבה יותר גדול. אם דביט היה המייסד ו-AJ היה המצביא, קני אומגה היה האיש שהפך את Bullet Club לתופעה תרבותית.



כאן בדיוק נולדה The Elite.

חשוב לדייק: The Elite לא הייתה בהתחלה סטייבל נפרד מ-Bullet Club, אלא הגרעין היצירתי והכוכבי שלה – קני אומגה, היאנג באקס, ובהמשך גם האנגמן אדם פייג' ואחרים. תחת אומגה, הקבוצה עברה טרנספורמציה. היא עדיין הייתה הילית, עדיין מרדנית, אבל היא הפכה להרבה יותר מודעת לעצמה, הרבה יותר "אינטרנטית", הרבה יותר מטא. במקום רק חבורה של בריונים שבאים לזהם את NJPW, היא התחילה להרגיש כמו חבורת סופרסטארים שיודעת גם לצחוק על עצמה, גם לשבור את הקיר הרביעי, גם לדבר ישירות לקהל וגם לבנות לעצמה קהילה. במילים אחרות: זה השלב שבו Bullet Club הפסיקה להיות רק קבוצה ב-NJPW והתחילה להפוך ליקום תוכן.

ופה אנחנו מגיעים לנקודה שאי אפשר להגזים בחשיבות שלה: Being The Elite.

הבאקס כבר הראו קודם שהם מבינים איך להשתמש באינטרנט, אבל בתקופת אומגה BTE הפכה ממיני-ולוג חמוד לכלי ששינה את חוקי המשחק. דרך BTE, The Elite לא רק קידמו קרבות; הם בנו עולם שלם. בדיחות פנימיות, מתחים, דרמות, פיודים, cliffhangers, יחסים בין דמויות, התייחסויות לאירועים אמיתיים – כל אלה הפכו את הקהל לחלק מהסיפור. פתאום האוהדים לא עקבו רק אחרי מה שקורה ב-NJPW או ב-ROH; הם עקבו אחרי חיים שלמים של הדמויות. The Elite הפכה ממשפחה טלוויזיונית-אינטרנטית שהקהל חי איתה שבוע אחרי שבוע. זה היה אחד הרגעים החשובים ביותר בהיסטוריה של הרסלינג מחוץ ל-WWE, כי הוא הוכיח שמתאבקים לא חייבים להיות תלויים בטלוויזיה ארצית כדי לבנות מותג ענק. הם יכולים להיות הכותבים, המפיקים, אנשי השיווק והכוכבים של עצמם.

וזה בדיוק הלקח הגדול ביותר של Bullet Club בכלל ושל The Elite בפרט: המתאבקים הבינו שהם לא צריכים רק ארגון שייתן להם במה – הם יכולים להיות הארגון של עצמם. הם יכולים לבנות קהל, למכור חולצות, לייצר באזז, להפעיל קהילה ולהפוך לשמות בינלאומיים גם בלי וינס מקמהן. הרעיון הזה – הרבה יותר מכל זכייה באליפות – הוא הזרע שממנו AEW תצמח בהמשך.

ואז הגיע קודי רודס, והכול התחיל להתפוצץ מבפנים.

קודי הצטרף ל-Bullet Club בדצמבר 2016, זמן קצר אחרי שעזב את WWE במסע שנועד להוכיח שהוא מסוגל להפוך לכוכב גדול בלי המערכת של וינס מקמהן. הוא הגיע עם כריזמה, עם רעב ועם מודעות עצמית חדה מאוד למותג שהוא בונה. ו-Bullet Club הייתה הקרקע המושלמת עבורו. אבל הכניסה של קודי גם האיצה את הקרע שכבר התחיל להיווצר בתוך הקבוצה. כי בשלב הזה Bullet Club כבר לא הייתה ישות אחת ברורה. מצד אחד עמדו אומגה, הבאקס והקו ה"אליטיסטי" – יותר אינטרנטי, יותר קהילתי, יותר ממוקד-כוכבים. מצד שני עמדו חברים ותיקים יותר כמו טאמה טונגה ואחרים, שראו ב-Bullet Club קודם כול כנופיה ולא מופע ריאליטי ביוטיוב.

מכאן נולדה Bullet Club Civil War – אחת התקופות הכאוטיות והחשובות ביותר בכל הסיפור. הרבה אנשים זוכרים אותה כ"פיוד של קודי נגד אומגה", אבל בפועל היא הייתה הרבה יותר מזה. זה היה מאבק על הנשמה של Bullet Club. האם זו עדיין חבורת גאייג'ינים בריונית שמטילה טרור על NJPW, או שכבר מדובר באימפריית תוכן, מרצ'נדייז ופופולריות שחיה גם מחוץ לארגון? האם אומגה והבאקס הם העתיד של הקבוצה, או שהם הפכו אותה למשהו מנותק מהשורשים שלה? האם קודי הוא חיזוק נוצץ, או פולש שמנסה להשתלט? ב-2018 הכול התפוצץ: קודי ואומגה הסתכסכו סביב ההנהגה, האנגמן נקרע בין המחנות, קוטה איבושי חזר לתמונה, והמתח בין The Elite לבין מה שייתפס יותר ויותר כ-"OG Bullet Club" הלך וגבר. בסופו של דבר, הקרע מול טאמה טונגה ואנשיו – ובהמשך העלייה של ג'יי ווייט – הפך את ההיפרדות לבלתי נמנעת.



במבט לאחור, ה-Civil War הזה היה הרבה יותר מפיוד פנימי. הוא היה הסימן לכך ש-The Elite כבר גדולה מדי עבור Bullet Club. אומגה, הבאקס, קודי, האנגמן ומרטי סקורל כבר לא היו רק חברים בסטייבל. הם היו מותג בפני עצמו, קהילה בפני עצמה, מנוע יצירתי בפני עצמו. ובנקודה הזו, הדרך החוצה הייתה כמעט כתובה מראש. באוקטובר 2018 הם עזבו בשקט את Bullet Club כדי להמשיך הלאה כ-The Elite – והמשך הדרך יוביל ישירות ל-All In ואז ל-AEW.

וכאן נמצא לב הסיפור כולו.

כי כל מה שהפך את AEW לאפשרית נבנה בתוך המעבדה הזאת. Bullet Club לימדה את אומגה, את הבאקס, את קודי ואת האנגמן איך לבנות קהל בינלאומי. היא הוכיחה שאפשר למכור מרצ'נדייז מחוץ ל-WWE בכמויות מטורפות. היא יצרה את הקהל האדוק של Being The Elite. היא הראתה שמתאבקים יכולים להיות כותבים, מפיקים, אנשי שיווק ומנועי תוכן בעצמם. היא בנתה את האמון של האוהדים ב-The Elite. וכשדייב מלצר זרק את הציוץ המפורסם על כך שאף אחד מחוץ ל-WWE לא ימכור 10,000 כרטיסים, מי שכבר היו מוכנים לקפוץ על האתגר הזה היו בדיוק האנשים שבנו את עצמם בתוך Bullet Club.

מכאן השרשרת ההיסטורית כבר ברורה:

Bullet Club → The Elite → Being The Elite → All In → AEW

זו לא קלישאה. זו פשוט ההיסטוריה.

Bullet Club לא "הקימה" את AEW במובן הרשמי – טוני קהאן, ההשקעה הכספית, ההחתמות, ההסכמים והמבנה הארגוני הגיעו אחר כך. אבל Bullet Club בנתה את התשתית התרבותית, השיווקית והרגשית שבלעדיה AEW לא הייתה נולדת. היא יצרה את הכוכבים, את הקהל, את האמון, את השפה, את ההייפ ואת התחושה שיש כאן משהו גדול יותר מעוד חבורת מתאבקים.

ואפילו אחרי ש-The Elite עזבו והלכו להקים את AEW, Bullet Club עצמה לא נעלמה. להפך – היא המשיכה להתגלגל בגלגולים שונים. ג'יי ווייט הפך למנהיג הבא, ובהמשך גם דייוויד פינליי לקח את השם לכיוון אגרסיבי יותר. במקביל, AEW עצמה המשיכה לחיות עם הצל של Bullet Club: דרך ג'יי ווייט, דרך Bullet Club Gold, דרך Bang Bang Gang, ובעיקר דרך העובדה שה-DNA של הארגון – השילוב בין רסלינג, מרצ'נדייז, אינטרנט, קהילה ותחושת "אנחנו בונים אלטרנטיבה" – הוא במידה רבה DNA של Bullet Club בתחפושת חדשה.

ולכן, אם צריך לסכם את הכול במשפט אחד, הוא יהיה כזה:

Bullet Club לא הייתה רק הסטייבל הכי חשובה מחוץ ל-WWE. היא הייתה האב-טיפוס של הרסלינג המודרני מחוץ ל-WWE.

היא הוכיחה שמתאבקים יכולים להיות המותג של עצמם.
היא הוכיחה שאפשר לבנות אימפריית מרצ'נדייז בלי וינס מקמהן.
היא הוכיחה שיוטיוב וקהילה יכולים להיות חזקים כמעט כמו טלוויזיה.
והיא הוכיחה שחבורה של מתאבקים מחוץ למיינסטרים יכולה, בסופו של דבר, לשנות את כל הביזנס.

במבט לאחור, Bullet Club הייתה הרבה יותר מקבוצה של הילס ב-NJPW. היא הייתה בית הספר שבו The Elite למדו איך להיות מהפכה.

למה הפרק הזה חשוב כל כך בהיסטוריה של AEW?

כי אם הפרק הקודם סיפר איך AEW נולדה רשמית ב-2019, אז הפרק הזה מספר איך היא נולדה רוחנית הרבה לפני כן. AEW לא צצה יש מאין. היא לא הומצאה בחדר ישיבות של מיליארדרים. היא צמחה מתוך Bullet Club, מתוך התרבות של The Elite, מתוך הקהילה של Being The Elite, ומתוך ההבנה שמתאבקים יכולים לקחת את הגורל שלהם לידיים. במובן הזה, Bullet Club הייתה לא רק הפרולוג של AEW – היא הייתה הטיוטה הראשונה שלה.

חשוב גם לדעת, בולט קלאב כבר לא קיימים יותר.

[KB24]

עלייתו ונפילתו של כריס ג'ריקו ב-AEW

אם AEW נולדה מתוך המרד של The Elite, התסכול מהמונופול של WWE והטירוף של All In, אז כריס ג'ריקו היה האיש שהפך את המרד הזה למשהו מוחשי. הוא לא היה מייסד, לא היה חלק מ-Being The Elite, ולא היה אחד האנשים שבנו את הקהילה מאפס – אבל הוא היה הכוכב הראשון שנתן ל-AEW את מה שהיא הייתה צריכה יותר מכל בתחילת הדרך: לגיטימיות. ג'ריקו לא הגיע כדי להיות עוד שם גדול על הפוסטר. הוא הגיע כדי להיות הפנים המוכרות של חברה חדשה, האלוף הראשון שלה, האיש שיכול לעמוד בחזית מוצר שעוד לא שידר אפילו פרק טלוויזיה שבועי אחד – ולגרום לו להרגיש אמיתי. ובדיוק בגלל זה, הסיפור שלו ב-AEW הוא גם אחד הסיפורים הכי מורכבים בתולדות החברה: סיפור על כוכב שהיה חיוני להצלחתה המוקדמת, אבל עם הזמן הפך גם לאחת הדמויות שהכי סימלו את תחושת המיצוי, המריחה והקושי של AEW לשחרר מהשמות שבנו אותה.

למה החתימה של ג'ריקו הייתה רגע כל כך גדול?

כדי להבין למה ג'ריקו היה כל כך חשוב ל-AEW, צריך לזכור באיזה מעמד הוא הגיע אליה. לא כאגדה מזדקנת שבאה “לעשות עוד סיבוב”, אלא כאחד האנשים הבודדים בדורו שבאמת עברו כמעט בכל תחנה חשובה בעולם הרסלינג. עוד לפני הפריצה הגדולה בארצות הברית, ג'ריקו בנה לעצמו שם במקסיקו וביפן – בין היתר ב-CMLL וב-WAR – אחר כך עבר דרך ECW ו-WCW, הפך לכוכב־על, אלוף עולם ודמות מפתח ב-WWE, ובהמשך גם הוכיח מחדש ב-NJPW שהוא לא רק אגדת עבר, אלא אטרקציה בינלאומית חיה ונושמת שיודעת להמציא את עצמה מחדש פעם אחר פעם. זו נקודה קריטית, כי כשג'ריקו הגיע ל-AEW הוא לא הגיע כ“עוד כוכב WWE לשעבר”, אלא כמתאבק עם הילה עולמית אמיתית – מישהו שכבר הוכיח את עצמו כמעט בכל זירה אפשרית, בכמה סגנונות שונים, ובכמה תקופות שונות לחלוטין של הקריירה שלו. הרזומה שלו לא שידר נוסטלגיה. הוא שידר משקל.

והחיבור הראשון בין ג'ריקו לבין המהפכה של The Elite הגיע ב-All In 2018 – וכאן חשוב להבין עד כמה הרגע הזה היה גדול בזמן אמת. ג'ריקו כבר היה עמוק בתוך התקופה המחודשת שלו ב-NJPW, אחרי הקרב הגדול מול קני אומגה ב-Wrestle Kingdom 12 והזכייה באליפות הבין-יבשתית מול טצויה נאיטו. במקביל, הוא גם שידר לא פעם שהעתיד שלו מחוץ ל-WWE, אם בכלל, נמצא בעיקר בהרפתקאות מיוחדות ביפן – לא בקפיצה לארגון אמריקאי חדש. דווקא בגלל זה, ההופעה שלו ב-All In הייתה כל כך מטלטלת. אחרי שקני אומגה ניצח את פנטה אל זירו מ, ג'ריקו תקף אותו כשהוא מחופש לפנטה – ורק אז נחשף שמדובר בו. זה לא היה עוד “דיביוט מפתיע”; זה היה רגע שבו אחד הכוכבים הגדולים בדורו סימן בפועל שהוא רואה במה שקודי, הבאקס ואומגה בונים משהו גדול מספיק כדי להיות חלק ממנו.

וזה היה הרגע שבו AEW, עוד לפני שנולדה רשמית, הפסיקה להרגיש כמו חלום של אוהדי אינדיז והתחילה להרגיש כמו איום אמיתי. כי All In היה הרבה יותר מאירוע מוצלח: הוא היה מבחן היתכנות. הוא שאל אם חבורה של מתאבקים מחוץ ל-WWE יכולה למכור אולם גדול, להרים אירוע שנראה גדול, ולהחזיק ערב שמרגיש כמו אלטרנטיבה אמיתית. ההצלחה של האירוע ענתה על זה ב"כן". אבל ההופעה של ג'ריקו הוסיפה עוד שכבה – היא אמרה לעולם שגם שמות בסדר הגודל הכי גבוה של התעשייה מסתכלים על מה שקורה פה ורוצים להיות חלק מזה. אם All In הוכיח שיש קהל מטורף לאלטרנטיבה, ג'ריקו היה אחד האנשים הראשונים שהוכיחו שגם כוכבי־על אמיתיים מזהים את האלטרנטיבה הזאת כמשהו ששווה לקפוץ עליו.

וכשההכרזה על AEW הגיעה רשמית בתחילת 2019, החתימה של ג'ריקו הייתה אולי הצעד הכי חשוב של החברה מחוץ למייסדים עצמם. The Elite הביאו איתם קהל, הייפ, קהילה, הצלחה עצמאית ורוח מהפכנית; ג'ריקו הביא משהו אחר – חותמת כשרות מיידית. פתאום AEW כבר לא נראתה רק כמו “החברה של קודי, הבאקס ואומגה”. היא נראתה כמו מקום שאחד הכוכבים הכי גדולים של דורו בחר לשים עליו את השם שלו. אם אתה אוהד רסלינג שלא חי את סצנת האינדיז, השם “האנגמן אדם פייג'” אולי לא אמר לך הרבה בתחילת 2019; כריס ג'ריקו, לעומת זאת, אמר לך הכול. הוא היה הפנים המוכרות ש-AEW הייתה חייבת ליד הלוגו החדש שלה, השם שיכול היה לגרום גם לצופה הספקן ביותר לעצור ולהגיד: אוקיי, אם ג'ריקו בפנים – כנראה שיש פה משהו רציני.

האלוף הראשון ש-AEW הייתה חייבת

ההחלטה הכי חשובה של AEW בתחילת הדרך הייתה גם אחת ההחלטות הכי נכונות שלה: לתת לג'ריקו להיות אלוף העולם הראשון. ב-Double or Nothing 2019 הוא ניצח את קני אומגה בקרב שקבע מי יתמודד מול האנגמן אדם פייג' על אליפות העולם הראשונה של AEW, וב-All Out 2019 הוא ניצח את האנגמן והפך לאלוף העולם הראשון בתולדות החברה.
בדיעבד, קל להסתכל על הסיפור של האנגמן ולחשוב איזה רגע סמלי זה היה יכול להיות אם דווקא הוא היה האלוף הראשון. אבל AEW של 2019 לא הייתה צריכה סמל – היא הייתה צריכה עוגן. היא הייתה צריכה מישהו שייתן לחגורה החדשה יוקרה מיידית, מישהו שיוכל לעמוד בראש הפוסטרים, לדבר בטלוויזיה, להחזיק את השבועות הראשונים של Dynamite, ולגרום גם לקהל הספקני להבין שהאליפות הזאת חשובה. ג'ריקו היה בדיוק האיש הזה. הוא לא היה “העתיד” של החברה – הוא היה האיש שהפך את העתיד שלה לאפשרי.

מכאן התחילה תקופת Le Champion, התקופה שבה ג'ריקו לא רק היה האלוף הראשון, אלא גם הלב הפועם של AEW. מהרגע שהוא זכה בתואר, הוא עטף את עצמו בדמות של האלוף היהיר, המנופח, המצחיק והמעצבן, רכב עד הסוף על “A little bit of the bubbly”, והפך כמעט כל הופעה שלו בטלוויזיה למשהו שהרגיש גדול יותר. אפילו התקרית האמיתית שבה חגורת האליפות שלו נגנבה כמה שעות אחרי הזכייה ב-All Out – ואז נמצאה מחדש – הפכה לחלק מהמיתולוגיה של AEW המוקדמת, פשוט כי היא התאימה בצורה מושלמת לדמות שלו. זה היה ג'ריקו במיטבו: לקחת גם תקרית מביכה ומקרית, ולספח אותה אל תוך הפרסונה כאילו גם היא חלק מההצגה.

אבל מה שהפך את ג'ריקו לכל כך חשוב לא היה רק התואר, אלא העובדה שהוא בנה סביב עצמו מרכז כוח שלם. בפרק הבכורה של Dynamite באוקטובר 2019 נולד הכוח החדש שסבב סביב ג'ריקו, ושבוע לאחר מכן הוא כבר קיבל שם רשמי: The Inner Circle. זה היה מהלך קריטי. ג'ריקו לא היה רק האלוף; הוא היה האיש שסביבו נבנה עולם שלם. היה לו סטייבל, היו לו סגמנטים, היו לו יריבויות, והייתה לו נוכחות שהפכה כמעט כל פרק של Dynamite למשהו שמרגיש חשוב יותר. בתקופה שבה AEW עדיין חיפשה את הזהות שלה על המסך, ג'ריקו כבר ידע בדיוק מה הוא עושה: הוא לקח זמן מסך, החזיק פרומואים, הוביל סיפורים, והפך את עצמו למוקד של התוכנית. במובן הזה, הוא לא היה רק האלוף הראשון של AEW – הוא היה אחד האדריכלים הראשיים של Dynamite המוקדמת.

קודי, מוקסלי והתחושה ש-AEW היא כבר לא ניסוי

הפיוד עם קודי רודס בסוף 2019 היה אחת הדוגמאות הכי טובות לכמה ג'ריקו היה חשוב לתחילת הדרך של החברה. קודי היה אחד הפנים המזוהים ביותר עם המהפכה של AEW, האיש שהקהל ראה בו סמל למרד נגד המונופול של WWE, והמתאבק שנראה כמו מועמד טבעי להפוך לאלוף. ג'ריקו, מנגד, היה האלוף הראשון והכוכב הגדול שהחברה הציבה בראש ההר. לכן הסיפור ביניהם עבד כל כך טוב: הוא הפגיש בין אחד האנשים שייצגו את החלום החדש של AEW לבין האיש שהחזיק כרגע את החותמת הרשמית של הלגיטימיות שלה. ההפסד של קודי ב-Full Gear 2019, יחד עם הסטיפולציה שקבעה שהוא לא יוכל לאתגר שוב על אליפות העולם, הפך לאחד הרגעים המכוננים של AEW המוקדמת – וג'ריקו היה האיש ששמר על הפסגה הזאת יוקרתית, מרושעת וקשה להשגה.

אחר כך הגיעו ההגנות מול דרבי אלין וסקורפיו סקיי, ואז הפיוד הגדול עם ג'ון מוקסלי. כאן כבר לא היה מדובר רק בעוד יריבות על התואר, אלא ברגע מעבר אמיתי. מוקסלי היה הכוכב החם שברח מ-WWE, הגיע ל-AEW עם אנרגיה של אדם שבא לפרק את המערכת, והפך מהר מאוד לאחד הפרצופים הכי חזקים בחברה. ג'ריקו, לעומתו, היה האיש שהחזיק את הארגון על הגב מאז היום הראשון. הקרב ביניהם ב-Revolution 2020 הרגיש כמו חילופי משמרות: ג'ריקו עשה את העבודה שלו. הוא לקח את החגורה החדשה, עטף אותה בהילה, החזיק את הטלוויזיה על הגב, ונתן ל-AEW את הזמן שהיא הייתה צריכה כדי להתייצב. עכשיו הגיע הרגע להעביר את המפתחות למוקסלי ולשלב הבא של החברה.

וזו בדיוק הנקודה שצריך להבין: ג'ריקו לא היה רק האלוף הראשון של AEW. הוא היה רשת הביטחון שלה. כשהכול עוד היה חדש, לא יציב, ולא ברור אם הארגון הזה באמת יכול להחזיק מעמד, ג'ריקו היה האיש ש-AEW ידעה שהיא יכולה לשים בפרונט ולקבל מוצר שמרגיש גדול. הוא לא היה רק שם נוצץ ברוסטר; הוא היה הגשר בין “פרויקט מסקרן” לבין “חברת רסלינג אמיתית”.

ואז התחילה השחיקה

הבעיה היא שאחרי ההפסד למוקסלי, ג'ריקו לא באמת זז אחורה. להפך. גם בלי התואר, הוא נשאר במרכז, והחברה המשיכה לבנות סביבו זמן מסך עצום, פיודים ארוכים, סטייבלים, סגמנטים ופרויקטים. בהתחלה עוד היה בזה היגיון. בתקופת הקורונה, למשל, Inner Circle עדיין הייתה חלק מרכזי מאוד מהתוכנית, וג'ריקו היה אחד האנשים שהכי קל היה להחזיק סביבם טלוויזיה. ה-Stadium Stampede הראשון ב-Double or Nothing 2020 היה הצלחה גדולה, ו-Inner Circle מול The Elite היה חלק משמעותי מהכאוס היצירתי ש-AEW ניסתה לייצר בעידן בלי קהל. גם החיבור שלו עם סמי גווארה המשיך להיות נכס חשוב.





אבל אז הגיע הפיוד עם אורנג' קאסידי, ושם, בעיני לא מעט צופים – וגם בעיניי – התחיל אחד השלבים המעייפים יותר של ג'ריקו ב-AEW. כן, אפשר לטעון שהפיוד הזה נתן לקאסידי עוד חשיפה, ואפשר להזכיר את Mimosa Mayhem בתור גימיק שאנשים עדיין זוכרים – אבל בשורה התחתונה, הוא הרגיש כמו פיוד שנמשך יותר מדי ולא הצדיק את האורך שלו. במקום סיפור חד, קיבלנו רצף של קרבות, סגמנטים וגימיקים שהרגישו כמו ניסיון לסחוט עוד ועוד זמן מסך מאותה יריבות. וזו הייתה נקודה חשובה, כי כאן התחיל להיווצר דפוס: ג'ריקו כבר לא היה האלוף הראשון שצריך להחזיק את החברה על הגב, אבל הוא עדיין קיבל יחס של דמות שחייבת להיות במרכז כמעט בכל מחיר.

הפיוד עם MJF כבר לקח את התחושה הזאת צעד קדימה. על הנייר זה היה מאצ'אפ מושלם: ההיל הוותיק והאגדי מול ההיל הצעיר, השנון והשאפתן ביותר בחברה. ובהתחלה זה באמת עבד. הכימיה ביניהם הייתה מצוינת, הסיפור של MJF שמנסה לחדור לתוך Inner Circle כדי לפרק אותה מבפנים היה חזק, ו-Le Dinner Debonair הפך מיד לאחד הרגעים הכי זכורים של התקופה. אבל כמו שקרה לא פעם עם ג'ריקו ב-AEW, גם כאן הסיפור לא ידע לעצור בזמן. הוא התפוצץ להקמת The Pinnacle, נמשך ל-Blood & Guts, המשיך ל-Stadium Stampede נוסף, ואחר כך נמרח גם ל-Five Labours of Jericho. כל אחד מהחלקים האלה היה יכול לעבוד בפני עצמו. הבעיה הייתה שביחד הם יצרו תחושה של פיוד שלא נגמר – סיפור שכל הזמן מוסיף עוד שכבה, עוד שבוע, עוד תחנה, גם כשהוא כבר היה צריך להגיע לשיא ולסיים.





וכאן מתחיל להופיע ההבדל בין ג'ריקו של 2019 לבין ג'ריקו של השנים שאחר כך. בתחילת הדרך הוא הרגיש כמו אדם ש-AEW זקוקה לו כדי לשרוד. בשלב הזה הוא כבר התחיל להרגיש כמו אדם ש-AEW לא מצליחה להפסיק לסובב סביבו, גם כשהיא כבר לא באמת צריכה.

JAS, דניאל גרסיה, והמעבר מג'ריקו ההכרחי לג'ריקו המעייף

התחושה הזאת רק התחזקה ב-2022 עם Jericho Appreciation Society. על הנייר, היה כאן רעיון חכם: ג'ריקו, אחד האנשים הכי מזוהים עם WWE לאורך הקריירה שלו, מקים בתוך AEW קבוצה של “ספורטס אנטרטיינרס” ועוקץ את כל השיח של “אנחנו לא WWE”. היו שם רגעים טובים, היו שם סגמנטים מבדרים, והכאוס מול אדי קינגסטון ו-Blackpool Combat Club סיפק לא מעט רגעים טובים. אבל בסופו של דבר JAS גם סימלה יותר מכל את השלב שבו ג'ריקו התחיל להרגיש כמו דמות שלא מוכנה לזוז. עוד סטייבל. עוד חבורה שנבנית סביבו. עוד עשרות דקות מסך. עוד פיודים שנמרחים. ועוד תחושה ש-AEW מתעקשת להציג את כריס ג'ריקו כאילו הוא עדיין אחד מעמודי התווך הבלתי מעורערים של התוכנית, גם כשהקהל כבר התחיל להרגיש אחרת.

ואולי הדוגמה הכי מתסכלת לזה הייתה הסיפור עם דניאל גרסיה. על הנייר, היה כאן כמעט מתכון מושלם לפריצה של כוכב צעיר: מתאבק טכני, רציני, מוכשר, שמסתובב עם ג'ריקו ו-JAS אבל נמשך יותר ויותר לכיוון של רסלינג “טהור”, כבוד מקצועי, והעולם של בריאן דניאלסון ו-Blackpool Combat Club. היה שם קונפליקט טבעי, הייתה שם הזדמנות אמיתית לתת לגרסיה רגע של התנתקות ופריצה, והיו נקודות שבהן באמת נראה היה ש-AEW הולכת להשתמש בג'ריקו כדי להעלות מישהו אחר שלב. אבל כמו שקרה יותר מדי פעמים סביבו, הסיפור הזה נמרח, איבד חדות, הסתבך, ובסופו של דבר השאיר תחושה שהפוקוס חוזר שוב קודם כול לג'ריקו. זה הרגיש כמו סיפור שיכול היה להפוך לרגע הפריצה של גרסיה – הרגע שבו הוא מתנתק מג'ריקו ומה-JAS וממצב את עצמו כמשהו אחר – אבל בפועל, התחושה הייתה שהסיפור שוב חוזר לשרת בעיקר את כריס ג'ריקו.

ופה, בעיניי, נמצאת כל הטרגדיה של הסיפור הזה. לא שג'ריקו הפסיק להיות כריזמטי, ולא שהוא שכח איך לדבר או איך לבנות דמות. הבעיה הייתה אחרת: בשלב מסוים יותר מדי סיפורים סביבו התחילו להרגיש כאילו הם נבחנים קודם כול דרך השאלה “איך זה משרת את ג'ריקו?” במקום דרך השאלה “איך זה משרת את AEW ואת מי שעומד מולו?” ברגע שזה קורה, אתה כבר לא האיש שמקדם את המוצר – אתה האיש שהמוצר מתחיל להתעקם סביבו.

השורה התחתונה: גיבור של AEW, אבל גם אזהרה

ואי אפשר לקחת מג'ריקו את מה שהוא עשה בשנים הראשונות. אי אפשר למחוק את העובדה שהוא היה החתימה שנתנה לארגון לגיטימציה, שהוא היה האלוף הראשון, שהוא החזיק את Dynamite על הגב בחודשים הראשונים, ושהוא נתן ל-AEW כריזמה, ביטחון, שם ותחושה של מוצר גדול מהרגע הראשון. בלי ג'ריקו, AEW כנראה עדיין הייתה קמה – אבל קשה לדעת אם היא הייתה מצליחה להרגיש “אמיתית” באותה מהירות.

מצד שני, גם אי אפשר להתעלם מזה שבשלב מסוים הוא הפך לאחד הסמלים הכי בולטים של השחיקה. במקום לעבור בהדרגה לתפקיד של אגדה ותיקה שבוחרת את הרגעים שלה, מופיעה כשצריך, ונותנת לדור הבא לפרוח גם בלעדיה, ג'ריקו המשיך להתנהג כאילו AEW עדיין צריכה להסתובב סביבו באותו אופן שבו הייתה צריכה להסתובב סביבו ב-2019. ושם, בדיוק שם, התחיל הסדק.

וזו אולי השורה התחתונה של כל הסיפור הזה: כריס ג'ריקו הוא גם אחד הגיבורים הגדולים של AEW וגם אחת האזהרות הגדולות שלה. הוא היה האיש שעזר להפוך את החברה החדשה למשהו שאי אפשר לזלזל בו, האיש שנתן לה את האלוף הראשון הנכון בזמן הנכון, והכוכב שסחב אותה על הגב כשהיא הייתה הכי פגיעה. אבל הוא גם המחיש, אולי יותר מכל אחד אחר, עד כמה קשה לארגון חדש להיפרד באמת מהשמות שבנו אותו – גם כשהם כבר לא משרתים את המוצר באותו אופן.

[orgibor]

@Sahbk
כתוב מדהים ולהפתעתי אני מסכים כמעט עם כל מילה שנכתבה, השורה היחידה שצרמה לי היא שסטוריליינים מסוימים כשלו כי עסקו ב"איך הם משרתים את ג'ריקו", אותם סטוריליינים כשלו משאר הסיבות הנכונות שכתובות למעלה כמו מריחה ופספוס הרגע הנכון ללחיצה על ההדק וגם מסיבה עיקרית נוספת שלא ראיתי שנכתבה והיא הרצון הבלתי פוסק של ג'ריקו להפוך כל סטוריליין לאחד שיהיה פורץ דרך וחדשני ומן הסתם כשמנסים להמציא את עצמך עשרות פעמים מחדש ולהתחיל בכל פעם מאפס יהיו פעמים שיסתיימו בהתרסקות על הפרצוף אבל זה גם מה שהופך אותי למעריץ כל כך גדול של ג'ריקו, האומץ לקבל החלטות שאינן ברורות מאליהן, שלא להישען על המעמד ואינספור ההצלחות שכבר השיג אלא גם בשלב הזה של הקריירה לקחת על עצמו סיכונים שעלולים כפי שראינו במקרים מסוימים להטיל כתמים על המורשת שלו.
אז נכון שקרב מיץ התפוזים הפך לידוע לשמצה, שמJAS, IC ו-LT אף גורם בסטייבלים לא עשה את קפיצת המדרגה ושלא תמיד הכריזמה שלו מפצה מספיק על הכושר שלו אבל הוא גם אחראי לכמה מהרגעים האהובים עליי בAEW כמו קרבות הסטאדיום סטמפיד ובלאד&גאטס הראשונים, 7 מדורי הגיהנום שהעביר אותו MJF במה שכלל אולי את הכניסה האהובה עליי בכל הזמנים, ריצה מדהימה שהשיבה למסלול מוצר צולע של ROH, סחב אותנו דרך תקופת הקורונה האיומה לרסלינג עם הקרוזים ופאקינג פיינאפל פיט, השם הגדול שהיה מוכן לשים את הזרקור על טאלנטים חדשים בעבודה מתמשכת עם סאמי גווארה, דניאל גרסיה, הוק, ריקי סטארקס, אדי קינגסטון, בריאן קית', אקשן אנדרטי ואחרים וקיבל את ההחלטה הבלתי נתפסת של בחירה בAEW על פני ריצת אגדות בWWE פעמיים.
כששאלו את קורט אנגל מי המתאבק הגדול בכל הזמנים לדעתו הוא בחר בכריס ג'ריקו ולפעמים אני מרגיש שקשה לי להתווכח איתו, לא בגלל רשימת ההישגים שלו, חגורות בסופו של יום באות והולכות ותלויות בבוקינג, אלא בגלל היכולת שלו להפוך כל רגע, סגמנט, פרומו, קרב, פיוד קטן ונישתי ככל שיהיה לדבר כל כך גדול ומדובר ולשיחת היום בכל מקום אחר, במקרה של AEW הוא התווה את הדרך והפך מה שהיה אז רק בגדר רעיון לדבר המפלצתי שהיא היום.

[KB24]

איך הוא יודע לשמור על עניין

[orgibor]

(06-25-2026, 12:48 PM)KB24 כתב:  

איך הוא יודע לשמור על עניין

תשמע דרייק הוא שותף של BEEF שפגש את צ'אמפה בקוליז'ן בתחילת החודש אז כשהוא תפס אותו בחומות של ג'ריקו ואילץ את טוני שיאובני לשחרר אותו אז זה כן מתחבר והגיוני בלי קשר לזה שהוא אחלה מתאבק, פשוט עושים עבודה רעה בלהנגיש את זה ורוב המאצ'אפים שקורים בקוליז'ן מרגישים רנדומליים.